חיפשת אהבה,
מחוברת ורגישה
ואוהבת...
וכמה אני אוהבת.
והיה לנו טוב
ועוד יש בי לאהוב.
כמה כאבים מהעולם החיצון,
המיתו עליי אסון.
בבית הקפה מילים קרות ,
בתוכי מרסקות.
בתוך ענן אדום,
שוב מרגישה אותך שלי,
אבירי לעוד רגע קט.
חומה עוצרת אותנו מלהגיע ליקיריך,
עבורי זה לראותם לראשונה
ואתה סוחף אותי למעלה
ומוריד אותי כל כך צמוד למטה.
מובלים על ידי ההמון הזועם,
למען שלום-עולמי, באי צדק לוחם,
מרצה לי על דמוקרטיה,
ועל איבה ואהבה.
לי אומר דברים
ולא משאיר לי ברירה
מבטים ריקים
ולי- אין זכות בחירה!?!?
אנשים אדומים,
גרונות בוערים,
קרבות אבודים,
מתפזרים ודוהים..
חיבוק אחרון,
שישמר לזיכרון,
אותי לא מנחם
ועליי לא מרחם.
דוחפת אותך מעליי,
הספיק לי ודיי
והרגש שהיה כנה ואמיתי,
מתחלף בכאב בטן,
מזכיר שאתה לא שלי.
אתה הלכת
והוא לא איחר לבוא,
מן מבול שכזה,
מציף אותי על גדותיי,
עמוק, מבפנים!
אחרי כל המילים הקשות,
ליבי מסרב שוב להתאחות
ואני ניקרעת,
מתרסקת..
ושוב דימעה,
נגמרה האהבה
ושקט..
הרבה שקט.
מילים מנחמות,
מדמויות זרות,
אט אט מתאדה ונעלמת,
הולכת לאיבוד בתוך השקט.
עוצמת עיניים
ופוקחת עיניים,
זכרונות זולגים בלחיים
ושוב ניקרעת,
מתרסקת ומתרוקנת.
ושוב דימעה
כי נגמרה האהבה,
לפני שתדע.
ושקט!
יותר מידי שקט..
לפני 13 שנים. 18 בינואר 2011 בשעה 13:25
