ביום שבת האחרון, לרגע, הרגשתי שאני די מאושר.
מהר מאוד לאחר מכן גיליתי שאני פשוט שיכור.
נתקל באנשים ומחייך חיוך דבילי שעשוי חצי מהתנצלות וחצי מתוך שעשוע נקי מאחריות.
מתנדנד וגורר את עצמי כבמתוך ספינה בלב סערה. נמשך ימינה/שמאלה.
שלא כמו בסערה, רק טיפות בודדות ושמנות של גשם החלו להרטיב את הראשים שמסביבי.
כניעור זריז דליל של שתן, 'לפני שמחזירים אותו למכנסיים'.
לכ-10 דקות אולי, לא יותר.
עמדתי שם כמו אידיוט ואישרתי לעצמי להרגיש נעים.
הגשם ממלא לאיטו את כוס הבירה החצי ריקה שהחזקתי.
למען האמת, בהתחלה אפילו לא שמתי לב.
רק שהמרפסת התרוקנה לגמרי מאנשים גיליתי שאני ספוג מים.
זה לא הטריד אותי במיוחד.
הסתכלתי על השמיים משתינים על הארץ והירח חייך יחד איתי.
הוא ידע. ידע בדיוק כמוני, שרע לי. שהכל עדיין מחורבן.
שזה הכוהל שמסתתר מאחורי שיניי המתוחות מעלה (בעווית גרוטסקית מגוחכת).
שהצחוק של הערב יתחלף בעוד שעות בודדות באסופת קיא בכיור ולאחר מכן בכאב ראש מזמזם.
לשנינו זה לא הזיז.
הלילה היה שלנו.
דברים בהחלט צריכים להשתנות, לכאן או לכאן.
אבל תמיד אשמור מקום גם לאושר טיפש. טכני. חולף.
לפני 14 שנים. 29 במרץ 2010 בשעה 23:44
