פעם הייתי שולטת. אני יכולה להיות שולטת כשמתחשק לי אבל זו לא ההעדפה. את השולט שהיה לי בעבר לא אהבתי אבל הכימיה בינינו הייתה מעולה. הייתי מסוגלת להשתחרר ולשחרר עכבות. אז למה עם האדם שאני הכי אוהבת זה קשה כל כך.
יש לי הרבה מחשבות בראש כמעט כל היום עלינו ודברים טובים ודברים שהייתי רוצה ודברים שאני אוהבת בו ואני מתקשה כל כך לומר לו. כשהוא מדבר איתי בא לי לצרוח ולצעוק ולבעוט. אני אוהבת אותו אבל למה כל כך קשה לי להראות לו את זה ולהיסחף לתוך ההרגשה, להתמסר.
כמו כולם נכנסתי לתחום מתוך התעניינות די טבעית כששמעתי בצעירותי כמה חברים מדברים על "סאדו מאזו". התחלתי להתעניין ולחפש והגעתי לכלוב. את ההכרות שלי לתוך התחום עשיתי דרך מכרים וחברים שחלקם עדיין בקשר איתי גם היום. הפעם הראשונה שהחזקתי בשוט הייתה מביכה כשפנו אלי אנשים זרים וביקשו שאצליף בהם ולא נמשכתי אליהם משום בחינה ובכלל, להחזיק את השוט עוד לא ידעתי.
כבר באותו היום עשיתי כמה נסיונות בכיוון ועד היום אני מתקשה לכוון את השוט למקום הנכון. אבל זו לא הסיבה שהפסקתי להחזיק בו.
תמיד הרגשתי קצת נשלטת. רוב הזמן אני מנסה לשלוט בכל דבר בחיי והייתי שמחה אם פעם אחת מישהו היה לוקח את המושכות. קשה לי כל הזמן לטפל בעצמי ואני צריכה קצת לשחרר ולהתפנק וכשצריך גם להיענש.
אני יודעת שהוא טוב לי. הוא עושה לי טוב וגורם לי לחייך גם כשאני מתעצבנת וזה קורה לא מעט. הוא מצליח להרגיע אותי ולשגע אותי וכשהוא מכאיב זה מאהבה ואני נהנית. שואפת לתוך תוכי כל נשימה שלו כשהוא נצמד אלי, כשהוא נוגע לי בחזה, כשהוא בתוכי.
אני רוצה להיות רק שלו ושהוא יהיה שלי. אבל אני מפחדת ממני. מפחדת שאני לא טובה מספיק ואולי אני אחשוב שהוא לא טוב מספיק. אין מושלם אבל יש אותי ויש אותו. אני מפחדת שזה לא טוב מספיק ואולי זו רק תקופה. אולי אני סתם חולה
לפני 14 שנים. 1 ביוני 2010 בשעה 18:20
