לעיתים אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו סיפור ממושך שאין לי ולו שליטה קטנה בו. יש פעמים שאני רוצה להגיד לו דברים ואני יודעת לא לפחד ושהוא יקבל ויחבק ועדיין כל כך קשה להוציא את אותם המילים מראשי אל פי. והפחד שאולי הוא ילך ואולי בכלל אני. הסוף שבוע היה מעניין ועמוס כל טוב החלק מחיבוקים ונשיקות וכלה בקשירות ספנקים והצלפות ובעיקר כאבים מתוקים בשדיי, ירכיי וגבי שגרמו לי לדמוע מאהבה. ומילת הביטחון נעתקה לה מפי בעקבות הנאה מוחלטת והתמסרות לרגע. הרגשתי לרגעים קצת בודדה אבל אינני לבד ואולי אני בכלל לא בטוחה ואז באה המכה הכואבת מכולם ולא מאהובי היקר. הספיגה הייתה בלתי אפשרית למרות האהבה שלי למזוכיזם, זה היה מעבר למה שיכולתי לספוג. ואז הבכי ודמעות גדולות נחתו על לחיי. רציתי רק ללכת, לברוח ועדיין מקנן בי הפחד להיות שם שוב. אני נפגעת בקלות והרגישות שלי מדהימה אפילו אותי לפעמים. בלתי נשלטת. אולי במקום אחר וחדש זה יהיה אחרת. מקום שלי, שלנו. מי יודע? אולי זה בכלל לא מקומי.
ועכשיו אני רק רוצה שיאחוז אותי בשתי ידיו יחבק אותי קרוב וילחש לי מילות אהבה. שינשק לשפתיי ויאחז בידו בשדיי עד שאפלוט אנחה עמוקה. שיחדיר את אצבעו לתוך תוכי ויענג אותי. הכל מאהבה.
לפני 14 שנים. 7 ביוני 2010 בשעה 8:32
