הרבה זמן לא כתבתי מהרבה סיבות שהותירו אותי speechless. לפעמים אני מרגישה שאני נותרת לבד בחשכה גם כשאתה מחבק אותי. ולפעמים אתה כל כך רחוק. הרבה דברים קרו לי בתקופה האחרונה. יש דברים שאני עדיין מפחדת להגיד לך ולפעמים התגובות שלך מכאיבות לי ואני לא טובה בזה. לא טובה במערכת יחסים וזוגיות. זה משהו שלא נולדתי לו. אני לא רגילה ואני מקווה שעם הזמן אתרגל. תמיד הספקות והחששות מובילים אותי למצבים סתומים שאני רק מחכה לברוח מהם ופשוט לא מצליחה. הרהורים בלתי פוסקים על מה איך ולמה זה ככה. בעיקר כשאני רחוקה וכשאתה. כשאני רואה אותך מחייך אלי ואוחז בי, הכל מרגיש אחרת. אז למה זה לא מרגיש אחרת עכשיו.
הרבה דברים קרו לי מהטובים והרעים שיכולים לקרות. הרגשה של אובדן עצום ומעגלים שנסגרים להם. אם זה הבוס לשעבר ואם זה אותו סיפור עגום של ליל חג האהבה שנגמר בטרגדיה. הכל תם ונשלם. גם היא הלכה כבר ולמרות הגעגועים אני משלימה אני מרגישה יותר טוב עכשיו קצת יותר מחוזקת ועם זאת עדיין קצת אבודה. כל כך הרבה בלבי שיכול לצאת ולהיות כל כך שאני עוצרת ואולי אוצרת. אני לא יכולה להסביר כי כשאני פותחת את הפה זה נשמע מטופש פתאום ולא מובן, אולי אפילו ילדותי. אבל אני לא ילדה וגם לא מרגישה כך. אולי אני צריכה את החיבוק אולי את ההכוונה ואולי הגיע זמן שאני אאמין בעצמי כפי שהרבה עשו בשבילי לאורך השנים. אני מטילה ספק בדבר היחיד שאמיתי ושלי- זאת אני. אבל בפנים אני מרגישה שזה לא בידיי ואולי אני תמיד מזוייפת. מזייפת אהבה. לא, אני רוצה לחשוב אחרת. אבל מה אם זה לא באמת אתה. אולי אני צריכה חופשה מעצמי. אני צריכה להבין וללמוד אבל כמה זמן ואיך והיכן.
אני צריכה הפסקה מעצמי. הפסקה לנשום את עצמי פנימה עמוק ולהוציא. להפסיק לבכות ולהעצבן ואולי כך אלמד להעריך. אולי אפשר אחרת.
לפחות כך אני מקווה.
לפני 14 שנים. 13 ביוני 2010 בשעה 14:58