לכל אחד יש דבר מסויים שהוא מבחינתו העקב האכילס זה יכול להיות סיטואציה, מקום,מילה או אדם. אצלי זאת היא. אני בטוחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה. אבל בשבילי זה שונה. הפעם האחרונה שנשברתי הייתה בערך לפני שנה. נלחמתי בשארית כוחותיי על טיפת תשומת לב ואהבה. המילים אמרו אהבה והלב אמר אחרת. עד היום זה זה לא קל. יום לפני יום האהבה אני חוזרת וקוראת ומרגישה כל כך לא שייכת אולי לא שווה. אני יודעת לא לצפות שזה ישתנה. זה לא עושה את זה פחות כואב. רגע אחד היא מתקרבת ובשנייה אחרת היא מתרחקת. טוענת שאני לא מבינה ולא מכירה. אבל חשה הזדהות עם כל מה שחוויתי ומה שאני מרגישה אבל כל פעם מחדש מרחיקה.
היה קל יותר להגיב למה שהיא רשמה אבל אני מרגישה איכשהו פחות שווה בשבילה. אולי בגלל שאני בחורה. היא יכולה להגיד שוב ושוב שאין קשר בין הדברים. אבל אני מרגישה שזה כך. זה כל כך נוח לחשוב כשזה גברים ולהאשים את הכל בגן האגו שלהם או בזה שככל שהם מתרחקים כך רוצים אותם יותר. גורמים להם להתאהב ונעלמים לתוך החשכה. אז מה את היום? לפעמים אני רוצה לשאול את זה. מה זה משנה? את במילא לא עונה לי. וכשעוברים חודשים ואת כבר נעלמת מהתודעה את צצה כמו מתוך חלום או סיוט בדיוק כשאני מחכה לחזור למציאות שלי ועוד לפני שאני מספיקה לעכל את חוזרת לשם. דמיינתי אותך?
אני חושבת שאחד מהדברים שהיו הכי קשים לי לא היה שלא החזרת לי אהבה דווקא כאשר איבדתי את אחד האנשים שהיו הכי קרובים אלי. כמו שהיא אומרת שמרגישים כשרע לי וכשטוב לי ולצערי במקרה הזה לוקחים את זה על עצמם. מצחיק שאמרת שאת מזדהה עם מה שעברתי/עוברת במערכות יחסים ובכלל וחשבתי באותו רגע שאת באמת קלטת אותי זה נכון לחלק מהדברים אבל פתאום התחוור לי שנראה שאת מכירה יותר את מה שבחרת להכיר בי. פלא שסבלת? כשאני חושבת זה פתאום קשה שוב. אני מרגישה את זה מציק לי בגרון ורוצה לבכות את עצמו החוצה. אבל אני אחרי זה. הרבה אחרי זה ולמרות זאת כל כך קל להרגיש את הכאב הזה כל פעם מחדש.
אני חושבת שאני כבר מעדיפה שתרחיקי אותי שוב מחייך מאשר שתבואי ותיעלמי באותה מידה שהגעת. אני עדיין אוהבת אותך ואני תמיד יאהב ואולי את מרגישה כמוני. אבל כרגע אם תגידי אפילו שכן אני אדע שזה כדי לרצות אותי, כדי שלא אתעצב.
אני יודעת שאת לא מתכוונת לזה ואת מאשימה את עצמך לא פעם כשאת פוגעת לאו דווקא בי. זה לא תמיד נמנע או מכוון אבל במקום לנתח את זה שוב ושוב. תהיי כנה עם עצמך שתבחרי ועם אחרים. אני כנראה אישאר פה. אני יודעת שאת לא קוראת את זה. זה פשוט קל יותר להוציא את זה מאשר להגיב לך לדבריך, אני חושבת שזה שלב שכבר מיציתי אותו והמכתבים יעידו כך. מה עכשיו? מי יודע. מחכה לה. מי יודע מה יביא מחר... אני בטח לא יודעת. מקווה שאת שלמה יותר עכשיו.
לפני 14 שנים. 25 ביולי 2010 בשעה 13:21