אולי היא צודקת וזה לא בריא למצוא את עצמי קוראת שוב את הדברים שלה. הם שם ואני לא יכולה להימנע מהם. היא במרחק קליק שמאלי בעכבר ואני עדיין לא מסוגלת ונשבעתי לעצמי שאם היא החליטה שוב להוציא אותי, אני לא אחפור את דרכי חזרה לשם. כי נמאס לי .רציתי אותה בחיי ולא בגלל שאני רוצה או צריכה את תשומת הלב ממנה, בגלל שהיה אכפת לי באמת. היא הייתה חברה ודרכינו נפרדו אינספור פעמים בעבר ודרכינו לא השיקו, לדבריה.עכשיו כמו אז הכל נראה לי הבל הבלים. אם אינך רוצה אותי בחיים שלך אז תגידי וזה כל מה שביקשתי אז וגם היום. אבל אל תעלמי לי לימים ושבועות, לעיתים גם חודשים. ואז תחזרי כאילו כלום לא קרה רק עם סיפורים חדשים. זה לא חברה בעיניי, זו לא קירבה. חברים לא חסר לי גם הקרובים ביניהם ואת היית שם בעבר. ככה לפחות רציתי לחשוב. עכשיו את דיברת על חידוש קשר או סוג של. עם תגובות חד צדדיות זה נראה לי קצת לא אפקטיבי. אבל החלטתי אחרי שאמרתי לך כבר את האמת בפרצוף ואני לא משלה אותך. אם את רוצה להיות חברה, את מוזמנת ואם לא, תהיי ברוכה בדרכך הלאה. אני לא אוספת חברים לשעת צורך למרות שההיסטוריה שלי תעיד שהיו פעמים שזה יכול היה להיות יעיל. אני מעדיפה שלא. נמאס לי "לחכות" שתשלחי לי הודעה או שתתני לי יחס ותרשמי לי מילה טובה. שיהיה לך אכפת שאני חיה בכלל. היה לי טוב עד עכשיו וזה היה קל יותר כשלא היית בסביבה ועכשיו כשחזרת אני מרגישה בעל כורחי נשאבת אחורה לתוך הסיפור שלא נגמר שלי ושלך. אני לא מבינה למה יש צורך בכל כך הרבה דרמות הרי מה שהיה נגמר כבר לפני שנה ועכשיו שתינו בדרך חדשה אז למה אני מרגישה שוב כאילו שום דבר לא השתנה.
אין לי הרבה מעבר להגיד. אמרתי כבר הכל. אני משלימה עם מה שקיים ואם תפני אליי כנראה שאכתוב לך דבר מה אבל יותר מזה, אני לא רואה באמת סיבה.
מיציתי.
לפני 14 שנים. 27 ביולי 2010 בשעה 14:02