כמו ילד שטועם בפעם הראשונה סוכרייה על מקל גדולה וצבעונית ...
ביקרתי כאן לפני כמה ימים... אז הכול היה אפור.
איזור תעשיה לא מזמין במיוחד והאמת שלדעתי לא הייתה סיבה להגיע לשם אילולא בקרבת מקום מוקמו אותן חנויות ציוד שרק שמעתי עליהן מסיפורים.
האוטובוס עוצר לא רחוק...
פתאום הרחוב נראה אחרת, גוונים ריחות וצורות, אווירת חג... מוסיקה ואלכוהול והכי חשוב הרבה אנשים מאושרים.
הצבעים והתלבושות, חם ... חם מאוד וריח זיעה באוויר.
אנחנו מסתובבים בין ההמון הצפוף, צפוף מאוד עד כדי התחככות, משהו שלא רגיל לי, לנו.
בדרך כלל אנחנו נמנעים מהתקהלויות כל כך גדולות, המון כזה של אנשים עושה לנו לא טוב, חשק להישאר בבית ולהתחבא, לא לצאת אל ההמולה והרעש.
על אירועי יום העצמאות הישראלים אין מה לדבר.
אבל כאן זה משהו אחר, לפחות נראה ומרגיש ככה, "האירוע מחייב".
"Folsom street fair"
בדיוק כשהגענו כרכרת הסוסים האחרונה עוזבת את המקום... חבל, כנראה שהגענו מאוחר מדי.
אולי חם להם מדי, אולי צפוף, בכל מקרה צריך לפלס דרך ברחוב ולגברת הרכובה בכרכרה הרתומה לאותם סוסים אנושיים כבר אין סיכוי לעבור בין ההמונים.
מיצגים אנושיים של אנשים בבגדי גומי, לטקס, שלל מחוכים ועוד...
ועירום ... חלקי, מלא, הכול מותר.
כשדיברו על סדום ועמורה... כנראה שגם לזה התכוונו.
כל אותן דמויות ססגוניות נמצאות שם בדיוק למטרה הזו, לראות ולהיראות, והמיוחדים יותר נעמדים בפינת רחוב ודוחקים בך... ממש מזמינים אותך להצטלם איתם.
אנחנו עוברים בין כל אותם ביתנים... ציוד ועוד ציוד, ביתני מידע ופרסומת וסתם תערוכות, מוקסמת מ"המנה העודפת" של המראות הללו.
סשנים לאור יום באמצע הרחוב, ועוד למטרות גיוס כספים וצדקה.
מי שרוצה ל"חטוף" חוטף, ממש גן עדן לאוהבי הכאב... תמורת תשלום סמלי, יצליפו בכם שולט או שולטת מנוסים, הכול בהתאם למה שתבקשו ובפומבי.
סביב ריבוע ההצלפות בו ממוקמים הצלבים המאוישים כולם, עובר האיש עם הדלי ומגייס עוד כספי תרומה גם מן המצלמים.
ביתן ועוד ביתן... אנחנו עוברים ומסתובבים, הזמן עובר מהר,מהר מדי, לרגע מסתכלים על השעון ומגלים כי עברו כבר מספר שעות.
אנשים על הגגות רוקדים... יוצאים מהחלון, בכל מקום ופינה חגיגת צבעים וקולות.
גם תיירים מזדמנים לאירוע, בכל זאת סן פרנסיסקו, מישהו שלח אותם לראות את הפסטיבל.
אני חושבת לעצמי מה הם מרגישים כשהם מסתובבים שם עכשיו בין כל ההמולה הזו...
סוג של הלם תרבותי, זה מה שאני הרגשתי... מעורב עם תחושת אופוריה חזקה...כמו סם חזק שנכנס וממלא את המצברים בהרבה אושר וכייף.
חיוך מטופש מרוח לי על הפנים והעיניים מחפשות לראות עוד ועוד רגע לפני שחוזרים הביתה, רגע לפני שהולכים משם.
כלבלבים אנושיים מובלים ברצועה לאורך הרחוב, ואנחנו מצלמים... והרבה, לתעד כמה שיותר, את הדברים שבוודאי לא נראה בשום מקום עד אולי השנה הבאה...
לפני 14 שנים. 19 באוקטובר 2009 בשעה 17:02