אגדת ים

הרבה זמן לקח לי להחליט שאני רוצה לחזור לכתוב...
פעם מזמן כתבתי וכתבתי הרבה, היו אז מעט אנשים שקראו, אני לא בטוחה כמה הבינו וכמה ידעו להבדיל בין הפנטזיה למציאות.
הרוב היה מציאות וגם מה שלא - התבסס עליה.
אני מסתובבת באתר ובפורומים וקוראת, קוראת את התגובות מאזינה לצ'אט וחושבת פעמיים אם זה שווה את זה.
מקווה שלא אתחרט.

"סובלנות" - טולרנטיות, חוסר קנאות, יכולת לסבול דעות וקבוצות שונות משלך (אבן שושן).

למה החלטתי להתחיל דווקא כאן?! , הסובלנות היא משהו חסר בחברה שלנו בכלל ובמקום הקטן הזה ש"רובנו" קוראים לו קהילה.
אני לא מרגישה חלק "מהקהילה", אולי בגלל שאני מוצאת את עצמי במקום אחר ושונה מרוב האנשים שנמצאים כאן, מקום שאם אני אכתוב עליו יקומו עלי כל אותם חסרי סובלנות.
במקרה הטוב יבטלו אותי וינסו להסביר לי למה צורת החיים שבחרתי אינה טובה ואינה נכונה ובמקרה הגרוע אף ישלחו אלי את רשויות החוק להצילני.

אני מוצאת את עצמי יושבת במעגל כסאות עם אנשים דוברי שפה זרה בארץ אחרת וכולם במטרה אחת, ללמוד ולשתף, לחלוק חוויות, להתייעץ ולהכיר אנשים חדשים.
חלקם מכירים ממקודם וחלקם לא, הרוב מדברים וחולקים חוויות וסיפורים מייעצים מהניסיון שלהם.
כאלה שמוגדרים למעלה וכאלה שלמטה, מתחלפים, סטרייטים וחד מיניים, מכל הקצוות וכל הסטיות האפשריות, ובכל זאת יש משהו שמרכז את כולם.
הדיונים מתנהלים בשקט ללא גידופים וללא צעקות, וכל אחד לוקח את מה שהוא "צריך" מהדברים הנאמרים, ולכולם ברור שאין אמת אחת.

ככה סוף שבוע שלם של הרצאות וסדנאות בנושאים שונים שכולם קשורים במידה זו או אחרת לבדס"מ.
נשמע לא מציאותי?!
המציאות עלתה על הדמיון.
לראשונה בחיי הגעתי למקום בו הרגשתי שאין לי ממה להסתתר, "כאן כולם כמונו".
מתרוצצים מסדנה לסדנה בבגדי הפטיש/עור או סתם בגדים של חול אך תמיד אפשר למצוא איזשהו סממן מסוים.
גם אם זה סתם ישיבה על הרצפה למרגלות השולט.

אז למה החלטתי שאני חוזרת לכתוב...
חזרתי משם, מאותו מקום עם אולי סוג של תחושת שליחות, או סתם צורך לשתף אחרים.
אולי זו סתם נאיביות... של מישהי שפתאום ראתה את העולם הגדול ונפתחו לה העיניים, מישהי שראתה דברים אחרים ממה שיש בארץ והבינה עד כמה אנחנו קטנים ולא מבינים, וחלקנו חושבים שאנחנו יודעים הכול ואין לנו יותר ממה ללמוד או ממי ללמוד.

והכי חשוב מישהי שראתה ש"זה בסדר" לחיות ככה, "זה בסדר" לנהל מערכת יחסים כזו ולא משנה מה יגידו האחרים או ינסו לגרום לי להרגיש רע.
מזמן החלטתי את ההחלטות שלי וזה לא שהייתי צריכה לגיטימציה לכך, אבל בהחלט עוזר לראות שעוד אנשים חיים כמוני.