עוד לא החלטתי על שם

אותנטיות

בדרך כלל הוא מאפשר לי ללכת כשאני רוצה כשהלילה יורד והחושך המזמין הזה קורא לי אליו לטייל ברחובות השקטים לספוג את יצוריי הלילה שבדיוק כמוני כמהים ובדיוק כמוני הם חיים רק בתנאים האלו אבל הפעם הוא לא הסכים.
הוא עצר אותי בדלת. את פצועה מהפצצה הוא אמר לי בשקט.
יכולתי לשמוע את הקליק בתוכי את השבר הזה שבסרטים השחקנים יודעים להמחיש. הסתכלתי עליו לקחתי את המפתחות.
הוא היה מהיר ממני , מתקרב בצעד מהיר משיכה חזקה בשיער מקרב אותי אליו. תני לי את המפתח הוא אמר. הסתכלתי עליו על האיש שמתכנן את חיי במשך שנים, והפעם לא הסכמתי.
מילת הבטחון שמעולם לא נשמעה יצאה ממני בנשימה קטועה אבל היא נאמרה
את המגע החזק הלופף את שערי החליף הליטוף.
אבל השדים של הלילה חזקים יותר הם קוראים לי לבוא. מושכים אותי אליהם.
אם את כל כך צריכה ולא מסוגלת להלחם אני אבוא איתך. רק לשמור ממרחק בטחון שלא יקרה לך כלום .לשמור שתחזרי בשלום.
לשמור....
שתקתי כי איך מסבירים ?

התפוצצה הפצצה היום, בשקט הסתכלת עלי, והנחת אותה. היא התפוצצה עלי, עליך.
מבין ההריסות ראית אותך מביט בי, מחכה, מחכה?
בקול השקט שלך אמרת לי את המומה. כשאני לא יודעת איפה אני מתחילה ואתה נגמר.
כשהתפוצצה הפצצה לא הלכת. ידעת שתתפוצץ איתי. רק אני לא ידעתי.
הייתי צריכה לבד אני עדיין צריכה לבד ולא אפשרת.
להרים את עצמי בעצמי מההריסות מהדם שנשאר אחרי שניקיתי ואתה היית. אתה עדיין.
פוצצת אותי ואני לא יודעת איך להרכיב אותי מחדש
אתה עדיין פה מסתכל בכל ההריסות יודע לבנות מחדש אבל הפעם קשה לי מדי.לא יכולה לאפשר לך לגעת לאסוף .לא מסוגלת.
אני לבד איתך

מישהי בקול רם מדי שאלה אותו היא באמת לובשת חיתול?
שמעתי את הצחוק של כולם סביבי, היה לי ברור שכולם שמעו את השאלה.
הכל חזר אלי בבת אחת, האמירה שלו אלי כמה שעות קודם לכן שהוא מארח לארוחת ערב כמה עמיתים למקצוע
את השימלה הוא בחר עבורי כרגיל. גם את הנעליים.
היא הייתה יפה השימלה, לא צמודה מדי לא רחבה, שמלת ערב נקייה. שרשרת פנינים לבנה ושיער אסוף לפקעת השלים את המראה של המארחת שהוא בחר עבורי לאותו ערב. מי שהסתכל עלי לא ראה משהו חריג אבל כשזזתי בחדר הרשרוש נשמע ומי שהסתכל ממש מקרוב היה יכול לראות את הבליטה בשימלה.
כשהייתי לבושה מוכנה לקבל את כולם הוא אמר לי שיש עוד משהו אחד נוסף שישלים את ההופעה שלי.
החיתול. הוא השכיב אותי על הגב הרים לי את הרגליים ומרח לי קרם בטוסיק והלביש את החיתול.
אני מקווה שאתה משתמש בפמרפס אמרה אותה אישה בקול רם, הם סופגים מצויין. הוא חייך ואמר אני גם לא שוכח את הקרם בכל זאת אני רוצה שהטוסיק שלה יהיה חלק ללא פריחה. הם צחקו כולם כל האנשים בחדר.
איך אני אעבור את הארוחת ערב הזאת איתם מסביב לשולחן שאלתי את עצמי

יש לי זכות בחירה אחת בודדה. ללכת או להשאר
לפעמים אני רוצה ללכת אבל תמיד נשארת.
מדברים כאן על הסכמה אבל ההסכמה היחידה שקיימת היא האם להיות
אין מסמך עם סעיפים שמגדיר מה כן מה לא
מילת בטחון, ואולי היום קשה לי ומחר כבר לא?

בהתחלה הרגשתי בסדר בחדרון הזה.ישנתי הרבה צברתי כוחות בטלה מושלמת. הוא היה מגיע לבקר אותי היינו משוחחים שעות לפעמים היה קושר אותי למיטה סתם ככה על הגב ומדברים לפעמים היה קושר אותי למרגלות המיטה מפושקת לפעמים היה איתו פלוגר שהיה משאיר בי סימנים רכים אבל ככל שעבר הזמן התחלתי להרגיש את הלחץ. זבוב טורדני שזמזמם ללא הפסקה. התחיל להמאס לי השהות בחדרון, גם תשומת הלב שהוא תן לי לא סיפקה אותי יותר רציתי עוד רציתי החוצה. המחשבות הפכו אפלות יותר ויותר, הן התחילו לקבל צבעים כהים כמעט שחורות. והחרדה החלה.מה אם אני לא אצא מכאן לעולם? מי בכלל יודע שאני כאן? רצו לי בראש כל הסרטים ששמעתי לאחרונה על ההיא שמצאו אותה אחרי מספר שנים במרתף או על ההיא שמצאו אותה בארון של כלי המיטה. מי יחפש אותי אם אעלם לגמרי.אף אחד לא יודע איפה אני לא טרחתי לעדכן אף אחד לא היה את מי.
כל הגעה שלו אלי הפכה לחגיגה, פתאום קלטתי שאני מחכה לביקורים שלו. מחכה לכאב העיקר שיבוא שלא ישכח שאני שם. הפכתי כנועה יותר ויותר,מכונסת בעצמי יותר ויותר וכל כך אסירת תודה על כל משפט על כל מבט שלו לכיווני.הוא היה היחיד שאיתו דיברתי, היחיד שראיתי והמחשבות הטריפו אותי

זה תמיד מתחיל בקטן, לאט לאט יש את כל הזמן שבעולם וזה כל הזמן שם, כל הזמן ההשפעה שלו, הקול שלו, המבט שלו גם כשהוא לא נמצא הוא תמיד נמצא. ורק אחרי שהכל נגמר ומתחילות לצוץ שאלות רק אז מגלים את גודל הזוועה. מתחילים להבין שלא הבנו כלום שלא ידענו כלום ועולות שאלות ועוד שאלות ואין תשובות. והרצון להבין יחד עם הבושה יחד עם ההבנה שנעשה שם משהו שאת לא מסוגלת לעכל כל זה מרכיב יחד תבשיל לא קל , לא טעים, לא נבלע. אבל אי אפשר להקיא וגם אי אפשר לבלוע. תקוע. ולילות בלי שינה, וימים טרופים של שיחזורים ושוב ושוב ואין מנוח. והמוח OVERLOAD ושוב מנסים לשים את האצבע על נקודת ההתחלה, והסוף עם ההתחלה מעורבב ושוב המערבולת הלא מובנת הזאת שסוחפת לחקור. רק לענות על השאלות שצצות רק להשקיט את המחשבות רק להבין . רק...
וזה תוקף באמצע היום פתאום, המבט מזדגג ואת כבר לא פה את שם . במה שקרה ואולי לא קרה. אבל בפנים עמוק את יודעת שקרה. אבל מה לעזאזל היה? ושוב השאלות שמטרידות ושוב המחשבות ושוב הנסיון העקר להבין .רק להבין

אני לעולם לא אוכל להסביר או לתאר את תחושת הזעם הכעס והשנאה שמילאו אותי כשהשוט הצליף בי. שנאתי אותו שנאתי אותי ונלחמתי לא להראות כלום. ארשת פנים קפואה כשבפנים רציתי לצרוח עליו מי הוא בכלל שמכה בי כך, מי אני שמאפשרת לו את זה?
לא משנה מה, העיקר לא להשבר מולו שיננתי לעצמי בין הצלפה להצלפה. רציתי שזה יגמר רציתי לברוח להסתתר ולבכות רק שהוא לא יראה. שלא יראה שזה מזיז לי שלא יראה שזה נוגע בי, מאבק כוחות מטופש של אגו אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להשבר מולו, כי ידעתי שאני לא אסלח לעצמי לעולם.
נשכתי את השפתיים בשביל לא להוציא קול מהפה. בקושי נשמתי כשהשוט נחת עלי, הקול שלו רגוע מזכיר לי לנשום רציתי לקום להרביץ לו להגיד לו יא בן זונה מי אתה חושב שאתה, ולא אמרתי כלום. התרכזתי בכעס שלי בשנאה שלי כלפיו הכעס הזה הזכיר לי לא לבכות לא להראות, לשמור את הכל בפנים ולא לתת לו את הסיפוק שהוא כל כך מחכה לו את הרגע של השבירה שלי. הוא לא הצליף בי הרבה אולי 30 הצלפות, שנאתי כל אחת מהן. אז למה בכל זאת ?
לא נהניתי מזה, בטח לא התגריתי מזה אז למה בכל זאת?
חיכיתי שזה יגמר, כל הזמן מדברת לעצמי בלי קול, הרגשתי כל הצלפה והצלפה לא הייתי בספייס הייתי עם הרגליים חזק בקרקע הידיים כאבו לי מהמתיחות כלפי מעלה הגוף כאב לי מהמכות.
כשהוא שיחרר אותי והורדתי את הידיים סוף סוף למטה לא הרגשתי אותן, הן היו כמו ספגטי מבושל מדי , בלי תחושה של ממשות. כשהוא חיבק אותי אליו קפאתי. נלחמתי בעצמי לא לברוח מהחיבוק שלו שיראה לו כמה אני פגועה לקחתי נשימות עמוקות בנסיון להרגיע את עצמי לא להגיד לו חתיכת בן זונה עקום שמתחרמן מדלפוק מכות לנשים. באותם רגעים באמת שנאתי אותו. אני רוצה להתקלח אמרתי לו אחרי שהכל נגמר. רציתי לברוח ממנו לבכות לבד לתת לרגשות לצאת ממני סוף סוף אחרי שעות של כליאה.
ומתחת לזרם המים בכיתי, בכי מרורים, בכי על עצמי שנתתי לעצמי להיות מוכה בכי על הכאב שעדיין כואב לי ונעלתי את הדלת שלא יכנס פתאום שלא יראה את מה שזה עושה לי. הוא לא ניסה להכנס, נשארתי שם אולי שעה וקצת מדליקה את הזעם בי שוב ושוב לא מסוגלת לשחרר לא מסוגלת להעביר את זה,לא רוצה גם. כשיצאתי מהמקלחת רצתי למראה לראות אם העיניים שלי אדומות לא רוצה שיחשוב לשניה שבכיתי. אין לי שום דבר נגד בכי באופן כללי. אבל לבכות מולו? בשום פנים ואופן. כשחזרתי לסלון עטופה בחלוק חיכתה לי כוס תה מעלה אדים.התקרבתי בצעדים מהירים לעברה מתיישבת הוא התיישב לידי מלטף אותי רציתי להגיד לו תעיף את הידיים שלך ממני אבל לא אמרתי כלום. הגוש שהיה תקוע לי בגרון בחזה שחשבתי שהוצאתי בבכי במקלחת חזר או אולי לא נעלם לעולם, והכרחתי את עצמי לנשום עמוק להרגע לפחות עד שהוא ילך. הוא רצה להשאר את הלילה. אני לא. בסוף הוא נשאר.