עוד לא החלטתי על שם

אני לעולם לא אוכל להסביר או לתאר את תחושת הזעם הכעס והשנאה שמילאו אותי כשהשוט הצליף בי. שנאתי אותו שנאתי אותי ונלחמתי לא להראות כלום. ארשת פנים קפואה כשבפנים רציתי לצרוח עליו מי הוא בכלל שמכה בי כך, מי אני שמאפשרת לו את זה?
לא משנה מה, העיקר לא להשבר מולו שיננתי לעצמי בין הצלפה להצלפה. רציתי שזה יגמר רציתי לברוח להסתתר ולבכות רק שהוא לא יראה. שלא יראה שזה מזיז לי שלא יראה שזה נוגע בי, מאבק כוחות מטופש של אגו אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להשבר מולו, כי ידעתי שאני לא אסלח לעצמי לעולם.
נשכתי את השפתיים בשביל לא להוציא קול מהפה. בקושי נשמתי כשהשוט נחת עלי, הקול שלו רגוע מזכיר לי לנשום רציתי לקום להרביץ לו להגיד לו יא בן זונה מי אתה חושב שאתה, ולא אמרתי כלום. התרכזתי בכעס שלי בשנאה שלי כלפיו הכעס הזה הזכיר לי לא לבכות לא להראות, לשמור את הכל בפנים ולא לתת לו את הסיפוק שהוא כל כך מחכה לו את הרגע של השבירה שלי. הוא לא הצליף בי הרבה אולי 30 הצלפות, שנאתי כל אחת מהן. אז למה בכל זאת ?
לא נהניתי מזה, בטח לא התגריתי מזה אז למה בכל זאת?
חיכיתי שזה יגמר, כל הזמן מדברת לעצמי בלי קול, הרגשתי כל הצלפה והצלפה לא הייתי בספייס הייתי עם הרגליים חזק בקרקע הידיים כאבו לי מהמתיחות כלפי מעלה הגוף כאב לי מהמכות.
כשהוא שיחרר אותי והורדתי את הידיים סוף סוף למטה לא הרגשתי אותן, הן היו כמו ספגטי מבושל מדי , בלי תחושה של ממשות. כשהוא חיבק אותי אליו קפאתי. נלחמתי בעצמי לא לברוח מהחיבוק שלו שיראה לו כמה אני פגועה לקחתי נשימות עמוקות בנסיון להרגיע את עצמי לא להגיד לו חתיכת בן זונה עקום שמתחרמן מדלפוק מכות לנשים. באותם רגעים באמת שנאתי אותו. אני רוצה להתקלח אמרתי לו אחרי שהכל נגמר. רציתי לברוח ממנו לבכות לבד לתת לרגשות לצאת ממני סוף סוף אחרי שעות של כליאה.
ומתחת לזרם המים בכיתי, בכי מרורים, בכי על עצמי שנתתי לעצמי להיות מוכה בכי על הכאב שעדיין כואב לי ונעלתי את הדלת שלא יכנס פתאום שלא יראה את מה שזה עושה לי. הוא לא ניסה להכנס, נשארתי שם אולי שעה וקצת מדליקה את הזעם בי שוב ושוב לא מסוגלת לשחרר לא מסוגלת להעביר את זה,לא רוצה גם. כשיצאתי מהמקלחת רצתי למראה לראות אם העיניים שלי אדומות לא רוצה שיחשוב לשניה שבכיתי. אין לי שום דבר נגד בכי באופן כללי. אבל לבכות מולו? בשום פנים ואופן. כשחזרתי לסלון עטופה בחלוק חיכתה לי כוס תה מעלה אדים.התקרבתי בצעדים מהירים לעברה מתיישבת הוא התיישב לידי מלטף אותי רציתי להגיד לו תעיף את הידיים שלך ממני אבל לא אמרתי כלום. הגוש שהיה תקוע לי בגרון בחזה שחשבתי שהוצאתי בבכי במקלחת חזר או אולי לא נעלם לעולם, והכרחתי את עצמי לנשום עמוק להרגע לפחות עד שהוא ילך. הוא רצה להשאר את הלילה. אני לא. בסוף הוא נשאר.