זה תמיד מתחיל בקטן, לאט לאט יש את כל הזמן שבעולם וזה כל הזמן שם, כל הזמן ההשפעה שלו, הקול שלו, המבט שלו גם כשהוא לא נמצא הוא תמיד נמצא. ורק אחרי שהכל נגמר ומתחילות לצוץ שאלות רק אז מגלים את גודל הזוועה. מתחילים להבין שלא הבנו כלום שלא ידענו כלום ועולות שאלות ועוד שאלות ואין תשובות. והרצון להבין יחד עם הבושה יחד עם ההבנה שנעשה שם משהו שאת לא מסוגלת לעכל כל זה מרכיב יחד תבשיל לא קל , לא טעים, לא נבלע. אבל אי אפשר להקיא וגם אי אפשר לבלוע. תקוע. ולילות בלי שינה, וימים טרופים של שיחזורים ושוב ושוב ואין מנוח. והמוח OVERLOAD ושוב מנסים לשים את האצבע על נקודת ההתחלה, והסוף עם ההתחלה מעורבב ושוב המערבולת הלא מובנת הזאת שסוחפת לחקור. רק לענות על השאלות שצצות רק להשקיט את המחשבות רק להבין . רק...
וזה תוקף באמצע היום פתאום, המבט מזדגג ואת כבר לא פה את שם . במה שקרה ואולי לא קרה. אבל בפנים עמוק את יודעת שקרה. אבל מה לעזאזל היה? ושוב השאלות שמטרידות ושוב המחשבות ושוב הנסיון העקר להבין .רק להבין
לפני 14 שנים. 12 ביוני 2010 בשעה 21:13