עוד לא החלטתי על שם

בהתחלה הרגשתי בסדר בחדרון הזה.ישנתי הרבה צברתי כוחות בטלה מושלמת. הוא היה מגיע לבקר אותי היינו משוחחים שעות לפעמים היה קושר אותי למיטה סתם ככה על הגב ומדברים לפעמים היה קושר אותי למרגלות המיטה מפושקת לפעמים היה איתו פלוגר שהיה משאיר בי סימנים רכים אבל ככל שעבר הזמן התחלתי להרגיש את הלחץ. זבוב טורדני שזמזמם ללא הפסקה. התחיל להמאס לי השהות בחדרון, גם תשומת הלב שהוא תן לי לא סיפקה אותי יותר רציתי עוד רציתי החוצה. המחשבות הפכו אפלות יותר ויותר, הן התחילו לקבל צבעים כהים כמעט שחורות. והחרדה החלה.מה אם אני לא אצא מכאן לעולם? מי בכלל יודע שאני כאן? רצו לי בראש כל הסרטים ששמעתי לאחרונה על ההיא שמצאו אותה אחרי מספר שנים במרתף או על ההיא שמצאו אותה בארון של כלי המיטה. מי יחפש אותי אם אעלם לגמרי.אף אחד לא יודע איפה אני לא טרחתי לעדכן אף אחד לא היה את מי.
כל הגעה שלו אלי הפכה לחגיגה, פתאום קלטתי שאני מחכה לביקורים שלו. מחכה לכאב העיקר שיבוא שלא ישכח שאני שם. הפכתי כנועה יותר ויותר,מכונסת בעצמי יותר ויותר וכל כך אסירת תודה על כל משפט על כל מבט שלו לכיווני.הוא היה היחיד שאיתו דיברתי, היחיד שראיתי והמחשבות הטריפו אותי