הירהורים

לא משנה כמה טוב לכם

לא משנה כמה רע לכם

תזכרו

תנצרו את הרגעים הטובים החשובים

והכל בשיר הבא

פרשנויות רבות לכאב

נראה כי כאב הוא עצמו שפה

ילד קטן בוכה בפינה

קריאת השכמה

מזהיר מסכנה

מעורר תגובה

מגביר תשוקה

כאב ללא תכלית ואבחנה

כאב מתוך הענקה

כאב מתוך לקיחה 

תסכול ואובדן שליטה

אך הנורא 

הכאב על מה שהיה

ההכרה

שהלך ולא יחזור

לעולם!

עם ערב שמעתי רעש

התסתכלתי פנימה ליבי רגש

אנשים אהובים

סביב מסיבים

קולות דיבור וצחוקים

את באה לצידי

חובקת אותי

רגע אחד מושלם בחיים

מראה כמה הצלחתי בחיים

לא נותן לקולות השנאה

למעוררי חלוקה

לקיצוניות לשמה

פתח לנשמה לסביבה

רק התמסרות אהבה הענקה

כל אחד ואחת לפי דרכה

זה סוד ההצלחה

אני שואל בשיחה

תגידי לי אם אני מפריע?

והיא עונה

אתה לא מפריע

אתה מערער אם הוויתי

מטלטל את עולמי

בבקשה תהיה עדין איתי

ואני עונה

ואת את עולמי

ובחיוך שואל

כמה רחוק את מוכנה ללכת

כדי לגלות את עצמך?

והפעם היא בחיוך עונה

אם  תשאר באמת תגלה בעצמך

 הם היו חברים טובים. פעם. מהרגע הראשון שהכירו היתה כימיה מיוחדת ביניהם. הם דברו עד השעות הקטנות של הלילה על המטרות שלהם בחיים, ולראשונה מצא אדם שבאמת הבין אותו.
הרבה דברים קרו מאז. משהו רע עבר ביניהם, ומאז הם התרחקו מאוד. הוא ידע שחלק גדול מן האשמה רובץ על כתפיו. עכשיו הם כבר לא נקראים חברים. הם אפילו נקראים…יריבים.
היה לו קשה להודות בכך אבל הוא התגעגע. מאוד. פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו במטרה לבקש סליחה. הוא בא לנקוש, ונעצר. בא לנקוש, ונעצר. הוא מעולם לא ידע שכל-כך קשה להתנצל. זה הכריח אותו להודות כמה לא היה בסדר. לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת, כשהוא נוהג מאחורי מכונית שהזכירה לו: “חבר, אתה חסר”. הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה, ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו.
יום אחד החליט שדי, זהו, הגיע הזמן להפסיק. ולראשונה בחייו באמת נקש בדלת. אישה לא מוכרת פתחה לו ושאלה לשמו. הוא אמר לה. “בעלי השאיר לך פתק”, הגיבה. על הניר המקומט היו כתובות המילים הבאות: “חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בינינו מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך, אבל רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך… הייתי טיפש. וכשבאת בפעם קודמת, ראיתי אותך מבעד לחלון, התפללתי שתדפוק ולא דפקת. כשהסתובבת רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי. אם אתה קורא מכתב זה סימן הוא שהגעת שוב, רציתי רק שתדע כי סלחתי”.
“מתי בעלך חוזר?” הוא שאל אותה, “יש לי זמן לחכות”. “בעלי?” היא גיחכה במרירות “בעלי נפטר. הפתק היה בצוואתו”.

שני אגמים יש בארץ ישראל: האחד, מימיו מתוקים ודגים חיים בו. כתמי ירק מפארים את גדותיו. עצים פורשים את ענפיהם עליו ושולחים את שורשיהם הצמאים לתוך מימיו המבריאים. לאורך חופיו משחקים הילדים, כפי ששיחקו ילדים בימי התנ”ך. נהר הירדן מביא אל הים הזה מים נוצצים שירדו מעל הגבעות. האנשים הקימו את בתיהם סמוך לגדותיו והציפורים בנו כאן את קניהם, וכל בעלי החיים שמחים על שזכו לשבת במקום הזה.
נהר הירדן ממשיך לזרום דרומה ומשתפך לתוך ים אחר. כאן אין זכר לדגים, עלה אינו רועד, ציפורים אינן שרות, ילדים אינם צוחקים. הנוסעים פונים מכאן ובוחרים בדרך אחרת. אוויר כבד תלוי על פני המים, אדם חיה ועוף אינם שותים מימי האגם.
מהו הגורם להבדל עצום זה בין שני האגמים שאינם רחוקים זה מזה?
לא בנהר ירדן האשם, הוא מגיר את מימיו לתוך שני האגמים. לא בסביבה שבה הם נמצאים האשם, ולא באדמה שמסביב.
הרי מקור ההבדל: ים כינרת מקבל את מימי הירדן, אך אינו שומרם לעצמו: תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו הוא מזרים טיפה אחרת מתוכו.
האגם השני ערום יותר, הוא אוגר את המים הבאים לתוכו בתאווה של קמצן. הוא לא יוציא את המים מתוכו. כל טיפה הבאה אליו הריהו שומר עליה.
ים כינרת נותן, ועל כן ים החיים הוא. הים השני אינו נותן מאומה, ובני האדם קראו לו “ים המוות”.
  שני אגמים יש בארץ ישראל, שני סוגי בני אדם יש בעולם.
גם בשליטה שני סוגי שולטים

הלוקח ושומר לעצמו

הלוקח ומעניק ממנו

והמבין יבין        

תבחרי למי את שייכת

עיניים גדולות מביאות צרות

תהיי עצמך שלמה לפני בחירות

בתהום העצבות או בשיא בפסגות

תמקדי את עצמך בדרך

תבחרי ותתחילי לצעוד

צעד אחר צעד

בהתחלה בצעדים קטנים

לאט לאט עם הזמן מתגברים

לפעמים תמעדי ותדדי

לפעמים תרצי לסטות

לפעמים הרגליים כבדות

כן מותר ליפול ולטעות

אבל תמיד תחזרי לצעוד

הדרך תקבל אותך

אם את עצמך תקבלי

רק ככה תגיעי

למחוז חפצך

למהותך

סתת אחד לא היה מרוצה מחייו. כשעבר פעם מול ביתו של סוחר עשיר, וראה את ביתו המפואר ואת אורחיו החשובים, חשב הסתת: “כמה עוצמה יש לסוחר! הלוואי ויכולתי גם אני להיות סוחר”. לפתע, כבמטה קסם, הפך הסתת להיות סוחר עשיר, בעל בית ענקי עם עושר וכבוד.
יום אחד ראה את השר עובר בכרכרתו הזהובה, מלווה במשרתים ובחיילים המכים בתופים לכבודו. קנא בו וחשב: “הלוואי ויכולתי להיות שר חשוב”. והנה, הוא הפך להיות שר חשוב הנישא על ידי משרתיו. אך היה זה יום קיץ חם, השמש להטה, והתחיל להיות לו לא נוח להסתובב בבגדי המלכות ברחבי העיר.
הסתכל על השמש וחשב: “כמה עוצמה יש לשמש הזו, הלוואי ויכולתי להיות השמש”.
בן רגע הפך השר לשמש והפיץ את אורו מן הרקיע. אך לפתע הגיח ענן שחור והסתיר אותו. בשנייה אחת אבד כוחה של השמש. ושוב הוא חשב לעצמו: “הלוואי ויכולתי להיות ענן זה”.
הפך האיש לענן והחל מטייל בשמיים מעל להרים ושדות. אך לפתע הרגיש שהוא נדחף בחוזקה. כשהביט אחורה, ראה את הרוח נושפת בעורפו. “כמה עוצמה יש לרוח, הלוואי ויכולתי להיות רוח” התפלל האיש.
הפך האיש לרוח והחל עושה שמות בטבע – עקר עצים, העיף חולות נודדים. אך כשהגיע לאבן ענקית, ראה כי הוא אינו מצליח להזיז אותה. כמה שהוא לא התאמץ – האבן נשארה נטועה במקומה ולא זעה. “כמה עוצמה יש לאבן הזו” חשב. “הלוואי ויכולתי להיות אבן”.
הפך האיש לאבן העצומה, והרגיש החזק ביותר בעולם.
אך לפתע, באורח פלא, הרגיש כאבים עזים בגופו, ולא האמין: “מי יכול להיות יותר עוצמתי ממני, האבן הגדולה?”
הוא הביט למטה וראה מתחתיו סתת אוחז בפטיש.

בשעת לילה אפלה

כשהכל חשוך מסביבך

חכה קמעה

בסבלנות רבה

עד תגיע קרן אור ראשונה

ואיתה הזריחה

ותפזר את האפלה

היה זה בוקר עמוס במרפאה המקומית. בשעה שמונה וחצי, איש זקן, בשנות השמונים לחייו, נכנס למרפאה על מנת להוציא תפרים מפצע בבוהן ידו שחבשו ביום הקודם.
האיש אמר לפקידת הקבלה כי הוא ממהר מאד מאחר ויש לו פגישה דחופה בשעה תשע. התפעלתי מהחיוניות של האיש הזקן ואמרתי לו שישב וימתין כיוון שידעתי שהרופא המטפל בו עסוק מאד ותעבור לפחות שעה עד שיתפנה. ראיתי כי האיש מסתכל כל הזמן בשעונו והחלטתי לטפל בו כשהתפניתי לכמה דקות מהחולים שלי. תוך כדי הטיפול שאלתי אותו לאן הוא ממהר והאם יש לו פגישה חשובה עם איזה רופא.
האיש ענה לי: לא, איני הולך לפגוש רופא. אני צריך ללכת לבקר את אשתי הנמצאת במחלקה סיעודית בבית החולים ולאכול אִתָּה ארוחת בוקר.
שאלתי את האיש מה מחלת אשתו והוא ענה כי היא מאושפזת בבית החולים כבר מספר שנים מאחר והיא חולה במחלת האלצהיימר.
בתום הטיפול שאלתי את האיש, האם אשתו תדאג מאד אם הוא יאחר קצת. הוא ענה לי “לא, היא לא תדאג, היא אינה יודעת מה קורה איתה, היא אינה מזהה איש וגם לא אותי בחמש השנים האחרונות”.
התפלאתי מאד ושאלתי אותו “ואתה הולך אליה כל בוקר למרות שאינה יודעת מה קורה איתה ואינה יודעת מי אתה?”.
האיש חייך, הניח ידו על ידי ואמר “היא אינה יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא ומה היא היתה”, והוא יצא .