ככה הוא כתב לי.
החוצפן הזה.
כמה התעצבנתי.
מאיפה אתה בא אליי בכלל עם המשפט הזה?
במין כזו שיפוטיות שבלונית חסרת רגישות שכזו?
למה וכמה נדמה לך שאתה מכיר אותי?
מה זה שאתה כל כך משוכנע שאתה יודע עליי?
אני הרי כל כך רוצה ילדים
ובגלל זה בחרתי לשים עצמי על שולחן המנתחים
בעת ההזדמנות היחידה שאולי אי פעם היתה ותהיה לי בחיים.
(ואני ממש לא מתכוונת בהקשר של שעון מתקתק וזקנה. תודה לאל אני עודני צעירה ופורייה. לפחות לעוד כמה וכמה לא מעט בכלל שנים. חמסה חמסה חמסה).
בגלל זה אני גם אעשה יום אחד הפריית מבחנה
ואהיה אם חד הורית
כי אני הרי כל כך רוצה ילדים.
(והרי אין תסריט כזה כתוב אצלי בחיים)
ואולי בכלל אני רוצה משפחה? משכן של ביטחון, תמיכה רגשית ואהבה?
מין קונספט כזה בנאלי וטריוויאלי עבור כה רבים מכם
אך כל כך זר לי.
אולי אליו יותר מכל דבר אני כמהה?
אולי אהפוך עולם כדי להצליח דווקא בזה?
אולי שם המימוש העצמי שלי?
אולי בכלל אני לא אגואיסטית מספיק לרצות בשביל עצמי
אלא עסוקה ברצונות שיש לי עבור הילדים שאולי יהיו ואולי לא יהיו לי?
וכן, אני אהיה אמא נהדרת, בזה אני בטוחה.
האם אהיה אמא?
לא יודעת, לא יכולה להיות בטוחה.
אבל אל תקטלגו אותי בשבלונת האישה הממורמרת והאומללה
כי זה לעשות לי עוול משהו איום ונורא.
"את הולכת עם פצע פתוח ומדמם כל החיים שלך אחותי"
כך אמרה לי בערב השבועות אחותי הגדולה.
נכון, אין לי את הקופסה הננעלת הזו מאחורה שם במוח
להחביא את אשר על לבי.
מודה.
