חולת אהבה בשיכון צריכה זין

כיוונתי את השעון לשש אבל כנראה בעטתי בו בלי ששמתי לב בכלל כי פתאום התעוררתי ברבע לתשע, לגמרי הפוכה וקלטתי שבדיוק בעוד רבע שעה מתחילה ההופעה שאלקטרו ידידי היקר סיפר לי עליה
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=53030&blog_id=14449
ושהייתי אמורה כבר לפגוש את הדייט שלי....

טוב, כולי הפוכה, ממלמלת בג'יבריש משהו לדייט, עוד מלמול לאלקטרו ואני במקלחת, מתעוררת עם הזרם... מתארגנת בפאסט פורוורד, כמעט מוכנה כשהדייט שלי מודיע לי שהוא לא יכול להצטרף עקב משבר משפחתי (ואנחנו מאמינים לו, נא להירגע). אז אני לא מאבדת דקות יקרות ולהופעה אני כבר בטוח מאחרת... ארגונים אחרונים, סיגריות בקיוסק ויאללה עוצרת מונית.

עוצרת לי מונית, אני מבקשת שיעצור ראשית בכספומט, הכל עובר חלק, שולחת הודעת טקסט לאלקטרו לבדוק אם יש בכלל טעם עוד להגיע, כמובן שהוא לא עונה... כבר קצת אחרי עשר, ברור לי שאני מאחרת ואיזה באסה זה. הדייט בוטל, ההופעה בעיצומה, כאילו שום דבר לא קורה בזמן הערב... ואני עוד לא עד הסוף התעוררתי...
אז אנחנו נוסעים לנו על הירקון, אני עמוקה במחשבות, כשניגש איזה ערס מסטול ומסוכן משהו לנהג, עוצר אותו ונכנס לאוטו "קח אותי לבת ים", מסתכל עלי כאילו עוד רגע שולפים פה סכינים ואונסים קטינים. אני אומרת לנהג שלא מתאים והערס דופק לי מבט של פסיכופת. אני אומרת "טוב, תודה הספיק לי" ובעוד הרכב כבר מתחיל לסוע, אני פותחת את הדלת ויוצאת באמצע הכביש.
הכביש סואן, מלא מכוניות, כולם צופרים לי, ערסים צורחים עלי ואני מרימה את הידיים במין "פוס, שוברים את הכלים ולא משחקים", עכשיו תנו לי לעבור. כאילו באותו רגע אין לי אלוהים, אין לי פחדים, יש לי רק צורך הישרדותי חזק ומוביל להציל את עצמי מהסיטואציה.
אני נעמדת על המדרכה, כבר בטוח אבל לא בדיוק כי אלוהים תשמור, אני תקועה באמצע כביש סואן בדרום העיר ומסביבי רק הומלסים נרקומנים, וואלה יופי.
ויפה לי (באמת יאמר לזכותי) שבפחות משעה, בכל זאת דפקתי הופעה...

אני עומדת שם, מנסה לתפוס מונית, כבר חושבת לעשות אחורה פנה והביתה. משהו מרגיש לי לא נכון, משהו מרגיש לי מאוחר. ניגש אלי נרקומן א' מימין ומבקש סיגריה, הוא ניגש ממש קרוב, אני בורחת לצד השני של הכביש. ואף מונית לא עוצרת לי.

לפתע מגיח לו נהג המונית שעצר ליד ביתי. אני אומרת לעצמי? כסף הוא רוצה עכשיו? שימצוץ לי.
אבל לא, הוא מגיע לאסוף אותי, הוא עצר בצד והעיף את הנרקומן. "יאללה בואי, אני אקח אותך", הוא אומר לי. טוב נו, אני מחכה כמו ילדה טובה שיתחלף הרמזור וחוזרת לרכב. אני קצת לא רגועה.
האדרנלין דופק באובר-דוס קליל וחופשי הזמנתי לעצמי איזו מיני מלחמת הישרדות עירונית.

טוב, אני שוב במונית. אומרת לנהג תודה וסליחה. הוא מסביר לי שנסע רק כדי לא לעצור את התנועה, לעצור בצד ולהעיף את המשוגע. הסברתי לו שלא הייתי מוכנה להישאר שם אפילו דקה והייתי חייבת לצאת. אז הוא עונה לי: "כן אבל זה נורא מסוכן לצאת ככה לכביש..." אז אמרתי לו שהיה לי מסוכן לא פחות להישאר עם הפסיכופת במכונית.

אז אם מישהו עבר אתמול בסביבת הדולפינריום וראה בלונדה בשמלת שיפון שחורה ומחשוף קטלני עוצרת את התנועה ומחוללת מהומה. הילדה הזו הייתי אני.

הקיצר, אני מגיעה למקום. אני כמובן באיחור קטלני... בית מזרח ומערב, מקום שקט ורוחני ביפו, בין העצים, חביב. נעליים מונחות בכניסה ובפנים כבר מנגנים. אני מתנצלת על האיחור ופוסעת בלאט, במיטב צעדי החתולה שלי, מוצאת לי זולה של כריות ומתיישבת.

ההודי הזה מנגן על איזה כלי עץ מטורף (מונחים מקצועיים ושאר פריטי ז'רגון אצל אלקטרו, לא אצלי). לכלי שלו יש שתי תיבות תהודה בצורת שתי עגבניות ענקיות, מה שאמור להיות דלועים (ובאמת לא סגרנו... דלעות או דלועים?), מאחוריו גבר ואישה עם כלי עץ קצת אחר שנותן בעיקר תהודה ובצד פרקשניסטית שמנגנת על משהו שאם אקרא לו תוף, אלקטרו יכעס... (שוב, מינוחים וז'רגון... לא אצלי).
בואנה הבנאדם מנגן מדהים. איזה סאונדים נפלאים, ישר אני בעניינים. מסביבי כולם שנטי באבות. ת'אמת? קשה שלא. המוסיקה הזו חופשי מרגיעה ולוקחת למקומות הזויים ורחוקים...
איזה באסים יוצאים מהכלי הזה, איזה חריקות אותנטיות של כלי העץ. קשה לי לא להתחבר. אז מתחברת... בכיף... כולי שנטי באבה בעצמי.

לוקחים הפסקה, המשבר של הדייט שלי עבר והוא מציע להפגש אחרי. אבל אחרי מגיע וכל כך טוב לי עם המוסיקה שאני מודיעה לו שמשם כבר ישר למיטה (אני לשלי עם עצמי כלומר).
ההודי הקטן והמוכשר הזה המשיך שם עוד יותר משעה לדעתי, החדר כבר פחות מפוצץ ואני ושמלת השיפון, המחשוף הנדיב וכפות רגליי היחפות בזולה מוחלטת על המזרנים.
כן, לפעמים זה כל מה שאני צריכה, בחיי. היה שווה להמשיך בדרכי...
כמובן שיהיה נחמד לאיזו משענת גברית בלתי מתפשרת אבל השענת הכרית על הקיר עושה עבודה לא רעה בעצמה אז אני לא מתלוננת.

ההופעה מסתיימת, מתחילים ללכת. הולכים ברגל עד יפו העתיקה, אני דופקת לאפה ענקית (רבאק לא אכלתי כלום מכל הסיפור הזה...!), אלקרטו החביב מספק לי חברה משובחת ועוצר לי מונית.

טוב, המונית חזרה לוקחת בלי הפרעות, עוברת עוד רגע בבאר בשביל חיבוק דוב בלתי מתפשר מהבארמן האהוב שלי (באמת לא קיבלתי מספיק תשומת לב מגברים לאחרונה), מפנקת את עצמי באם אנ' אמס (פינטס כמובן) בקיוסק השכונתי ועפה הביתה, תולה את השיפון ושוטפת את גופי (עם דגש על כפות רגליי, נו באמת עם כל היחפנות הזו.....)

הסיפור הזה מסתיים בטוב
אין פה מוסר השכל, גם לא ערך מוסף.
סתם מיקס של שינת הדוב שלי עם הדרמה קווין שאני, עם פיסה שמיימית של מוסיקליות מעץ וחבר טוב אחד בשם אלקטרו, איש מופלא (נשיקה דרלינג)
רגע, תודה גם לבארמן שלי שיודע ככה לחבק...

זהו, מלכה דובה חוזרת לישון....
לילה טוב לכל האוהבים
(: