חולת אהבה בשיכון צריכה זין

לאחרונה יצא לי לספר את הסיפור הזה ולחשוב עליו לא מעט אז לכבוד האנרגיה הנוסטלגית הכבדה שנחתה עלי בימים אלו, החלטתי לשתף אתכם גם פה.

הסיפור הזה מתחיל בשני אנשים שחוו בגיל צעיר את מלחמת העולם השניה. האחת היתה במחנה עבודה ברוסיה בו קברה את אביה ואחיה הבכור והשני ברח מן הנאצים בזמן שאספו את כל בני ביתו למחנות ההשמדה ובילה את שאר זמנו בהישרדות ביערות עם הפרטיזנים.

לאחר המלחמה, חזרו שני הצעירים לעירם הפולנית לודג' ונפגשו במסיבת ריקודים. העלמה הצעירה היתה מלווה במחזר נלהב והעלם הצעיר התפעל כל כך מיופייה שחטף אותה לרחבת הריקודים ושלושה חודשים מאוחר יותר הם היו נשואים.
שנים מאוחר יותר תוולד להם נכדה (בין כמה נכדים) והנכדה הזו היא אני.

סבתי מספרת שסבי היה כה שבור ובודד לאחר המלחמה וכל מה שרצה זה להקים משפחה. למצוא לו אישה ולבנות לה בית, להביא אתה ילדים לעולם ולהגיע לארץ ישראל, מדינת היהודים.
סבי בכלל היה איש מאוד רגיש, חם, אוהב, נותן, מפנק, צנוע. בהתחשב באופי הדומיננטי הטבעי והחוזק הנפשי שסבתי ניחנה בו (שתהיה בריאה), ניתן לומר במונחים ישנים של פעם שהוא היה לה לסוג של סאב. ואכן, סבי העניק מכל נפשו לסבתי, העריץ אותה על כוחה ותבונתה, פינק אותה ללא גבולות, נתן לה את נשמתו. והיתה ביניהם אהבה גדולה כפי שלא נראתה בין הרבה זוגות משודכים בימים ההם. לעולם לא אשכח את חגיגת היובל שלהם בה שני הזקיינלך הקסומים האלה הביאו צרפתיות מול כולם והפגינו כל כך הרבה אהבה ועוצמה, כמה שהם היו מאושרים ביחד.

לימים, סבי היקר חלה, אפילו מאוד, וגסס. היתה לו גסיסה קשה ולא נעימה, אנשים מסביב אמרו לסבתי שהגיע הזמן לקחת אותו לבית החולים, שם יגמור את חייו בשקט. אבל סבתי סירבה בתוקף והתעקשה להחזיק אותו במיטתו, קרוב אליה, עד לנשימתו האחרונה.
לילה אחד, בשעת דמדומים מאוחרת, סבי נפל מהמיטה וסבתי הקטנטנה לא הצליחה להרים אותו מהרצפה. היא נאלצה לקרוא למד"א שעזרו לה והתעקשו לקחת אותו לבית החולים.
"הוא גוסס גברת. לא נשאר לו עוד זמן. אנחנו לוקחים אותו". הם אפילו לא ביקשו.
הו אז סבתי הקטנטנה נתנה את הפייט הכי חזק שלה מול שני הגברים החסונים והודיעה להם שאותו הם יקחו אך ורק על גופתה. היא גם ניצחה, הוא נשאר.

היו לו עוד רגעים צלולים מדי פעם אבל רוב הזמן הוא לא ידע מה מתרחש מסביבו. סבתי עבדה קשה פיזית ונפשית כדי להפוך כל רגע וכל נשימה שנותרו לו לקלים ו"נעימים" ככל הניתן.
בערב פסח היא עוד עמדה להכין את הדגים, "כמו שסבא שלכם אוהב" אמרה. היא הרגישה שאלו שעותיו האחרונות ועמלה על הדגים בוכיה. כשסיימה נכנסה אל החדר, אל המיטה בו שכב ומצאה אותו ברגע צלול אחד אחרון. הוא החזיק לה את היד והריח את הדגים, חייך קלושות אליה והתבונן בעיניה שהיו כה יפות בעיניו. היא ליטפה אותו וחיבקה אותו ונישקה אותו, סיפרה לו שהדגים מוכנים לחג.
כמה דקות מאוחר יותר הוא נפח את נשמתו האחרונה. במיטה שלו, בזרועותיה של האישה שלו.
ערב חג, מות צדיקים.
יהי זכרו ברוך.

סבתא שלי שדה שתחיה... חזקה כמו חומת אבן, עד היום מבכה את סבי, שנים אחרי ועוד מחזיקה (שתהיה לי בריאה האישה המופלאה הזו)
הדבר הזה שאני ראיתי אותה עושה למען הגבר שלה, ההקרבה הזו, המלחמה הזו עד יומו האחרון, זה משהו שלא רואים כל יום. ואין לי מילים לתאר את התחושה שזה ממלא את חזי ובטני.

ובהקשר הזה אני רוצה לומר שאני נתקלת לא מעט באתר הזה באנשים שמתעניינים בשליטה על בסיס גזע וזה פשוט מגעיל אותי. לחשוב שאדם לבן עליון על אדם שחור רק בשל צבעם זו מחשבה מגונה.
ועל זה סבתי היקרה תמיד אומרת: "אה, יש גם פולנים חולירות".

דומית בנשמתה, עזבו רגע מלכה מצליפה, תחזיק את הגבר שלה עד נשימתו האחרונה.
הקרבה מתוך אהבה היא נשגבת
וזו התנהגות ראויה.

לא עלינו כזה מוות, לא עלינו הבדידות הקשה המלווה את אובדן בן הזוג האהוב של כל כך הרבה שנים אבל אם כן ואם אולי, אמן על כולנו כזו מלכה.

שיהיה יום נעים....