ובתור בדסמי קינקי - אני לגמרי סבבה עם זה.
כשמתחילים להעמיק בשורשי המוטיבציה של המין האנושי מבינים שבשכבות העמוקות אז יותר מאשר הנאה מניעה אותנו זהו הכאב שמניע אותנו ומוביל אותנו בהחלטות החשובות.
הרקע לכל הכתיבה הזו היא ניסיון שלי להבין איך בעבר נכנסתי לקשר שלא כל כך התאים לי, מלבד החיבור המיני החזק.
הסיבה לכך לדעתי היא כנראה אבולוציונית. הנאה להבדיל מכאב איננה מקדמת השרדות ולכן נטמעת פחות טוב בזכרון הרגשי שלנו.
לעומת ההנאה, ההתמודדות שלנו עם כאב וחוויות שליליות אחרות דוקא סייעו לנו לשרוד במשך עשרות אלפי שנים.
נוסיף לכך שכאב נצרב בזכרון הרגשי בעוצמה רבה פי כמה מהאופן שבו נצרבת הנאה.
כאן קורה משהו מענין. כאשר אנחנו משלבים סקס עם פצעים רגשיים, אנחנו מעצימים לא רק כאב שנצרב אצלנו בעבר, אלא גם את המיניות דרך הכאב ובסופו של דבר חווים בעוצמה הנאה מינית. מי מאיתנו לא אוהב לחוות דברים בעוצמה. בהקשר זה, לפעמים הכמיהה שלנו לחוות דברים בעוצמה היא כשלעצמה תוצאה של פצע.
הרבה לפני בדסמ וקינק, אפשר לראות כמעט בכל העדפה שורשית שלנו, איך הפצעים שלנו לוקחים חלק בהחלטות שלנו ובהתנהלות שלנו. למש, כיצד אנחנו שומרים על מרחק רגשי מקשרים ומתקשים להפתח בגלל שמישהו שבר לנו את האמון (או שלא היה אמון מלכתחילה), או מתקרבים יותר מדי כי אנחנו נזקקים לתמיכה רגשית שקיבלנו או לא קיבלנו בתור ילדים.
גם אם הרבה מתכחשים לזה שלא לומר מתגוננים, קינקיות, בדסמ וסטייתיות, היא בדרך כלל תוצאה של פצע, או עיבוד חוויה שכוללת כאב, לפעמים טראומה של ממש.
דוגמאות ידועות הם בחור שהרגיש חסר שליטה על חייו והפך להיות שולט כדי להחזיר אותה, בחורה שעברה פגיעה מינית ורוצה לטפל בה דרך עיבוד שלה תחת תנאים מבוקרים כמו סשן. לעומת השילוב המיוחד הזה בין פצע רגשי למיניות, סקס ונילי לפעמים כל מה שהוא זה סקס שטוח, ללא אלמנטים פתולוגים, שמתמקד בהנאה פשוטה בלבד ולכן פחות מענין.
האם זה רע? מה זה בכלל רע? אני חושב שלשלב כאב עם מיניות זה אחלה דרך להתמודד עם השיט של החיים. והחיים משיטים אותנו יפה מאד, אז למה לא בעצם?