לפני שנה, בפברואר, היא פרסמה איזה פוסט דעתני. אין מצב שאני נותן לפוסט הזה לחיות את חייו מבלי שאשתף את דעתי החשובה בתגובה (ואולי ככה לשנות סדרי עולם).
אז הגבתי והחצופה הזו העזה להגיב לתגובה שלי
יש גבול! כתבתי לה בפרטי וככה התחילה למעשה ההתכתבות בנינו. מסיבות עלומות התחבבתי עליה, ואיכשהו התפתחה שיחה שגלשה אל מי שאנחנו ואל מה שאנחנו רוצים בחיים המזויינים האלה.
בין המילים רמזתי לה שאני קצת סוטה. היא לא ממש הבינה מה זה אומר, אבל גם לא העמיקה. היה לה נעים בחברתי האינטרנטית והיא פשוט ניסתה להבין מי אני, ואני נהניתי להבין מי היא.
אחרי חודשיים הרגשתי שהיא חשפה בפני מישהי שהייתי רוצה לפגוש במציאות, והתחלתי לתהות אם כדאי לתקף את הקשר הזה גם מחוץ למסך.
הצעתי לה להיפגש. ביקשתי שגם נפגש באופן מסוים . אוקי... מאד מסוים, אופן שמעיד שאני קצת משובש בדרכי השובבה (אבל גם מקורי).
היא הסכימה. אופן משובש להכיר הוא אופן נפלא להכיר, ואכן השעה הראשונה של המפגש נצרבה לנו כאבן דרך בקשר שלנו.
לאחר מכן, כשישבנו לשתות משהו בבית קפה ליד, שאלתי אותה: "למה הסכמת לזוהמה שיש לי בראש? את בקושי מכירה אותי."
ואז היא אמרה לי משהו: "כי אני סומכת עליך."
היא לא הכירה את עולם הקינק והשליטה, המושגים לא עניינו אותה. היא פשוט סמכה עליי. סמכה עליי וזהו. מתוך זה היא נפתחה אליי והגישה לי את כולה, כולל היבטים סוטים ויפים. לא כדי לחוות משהו, לא כי היה לה צורך כזה או אחר – היא חשפה בפניי צדדים סוטים רק כי הנפש שלה נפרמה מולי והציגה מקומות אינטימיים שלא מתיישבים עם שום נורמה או מגננה.
אני שואל את עצמי האם כולנו סוטים מאחורי המסכות והנורמות, ולמעשה סטייה היא פשוט צורך אישי שהוא מעבר לנורמות ולמגננות?
האם מה שאנחנו צריכים כדי לחשוף איזה צד סוטה וחבוי זה אמון כלפי הצד השני?
מילאתי את הגרון שלה בזין שלי. ביקשתי ממנה לעצום עיניים ולהתמסר לחוויה במשך כמה שניות, להבין את מקומה...
היא שתקה כשאיברי נעוץ בה והתמסרה.
ואני, בין החוויה, חשבתי לאיזה מקומות נפלאים אפשר לקחת אמון.
