ישבנו לשתות ב"רוזה" שם בדיזינגוף. שיחה אותנטית של שניים. בימים של מלחמה השיט שבפנים צף הרבה יותר מהר.
דברנו על הכל, על מי שאנחנו ולאן אנחנו הולכים בכלל ובימים אלה בפרט.
כשסיימנו המשכנו לפארק. התיישבנו על ספסל אל מול נחל הירקון.
השעה מאוחרת. המון שקט יפה של חצות שנשבר מדי פעם כשמישהו רץ מאחורינו על השביל.
לא יודע מה הרגשתי באותו זמן. אולי סקרנות, אולי רצון לפלפל את השממה היפה. אולי שובבות שדרשה להתבטא.
ביקשתי ממנה לחלוץ שדיים. היא היססה. היתה נבוכה, אבל לבסוף חלצה את שניהם, נותנת לפיטמותיה להתענג באויר הקר.
"אפשר להחזיר?"
"את יודעת שלא.." עניתי.
אני ממשיך לצבוט ולהשתעשע עם פיטמותיה, ותוך כדי מלטף את חריץ תחתוניה שנהיה לח על אצבעי, מאפשר לי אפילו להעמיק ולחדור יותר.
היא עוצמת עיניים ומתייסרת בגניחות יפות של הנאה. מהנהימות האהובות עלי.
יודעת שאולי צופים בה, אבל יודעת גם שהיא שמורה, מפשקת את רגליה בשבילי ופותחת את עצמה.
בינתיים איברי הזדקר יפה במכנסיים.
לבסוף הנחתי לשדיה, החזרתי אותם למקומם וחזרתי ללטף אותה בעורף ולענג אותה אחרת.
ישראליות סובלות מספיק בתקופה זו גם ככה. חבקתי אותה והשתתקנו שנינו כשאיברי קשה כמו שקשה המלחמה הזו.
