היא יצאה מהחדר שלה והביטה בי "את התור לשעה 12:30?" היא שאלה.
הנהנתי במהירות, בוחנת אותה. זו הפעם הראשונה שאני באה אליה, אחרי שהעבירו אותי אליה מהקולגה שלה, אשר השתכנה בצד השני של המסדרון. היא הייתה נמוכה, קצת מלאה, עם שער שחור, אסוף מאחור בצורה פשוטה אך מסודרת.
"הגעת באיחור, אז כבר הכנסתי את התור שאחרייך. תצטרכי לחכות עד שאסיים, ואולי אוכל להכניס אותך לפני התור הבא" היא אמרה בחוסר רגש ופנתה חזרה לחדרה לפני שהספקתי למחות.
פלטתי אנחה קטנה ומיואשת, ונשארתי לשבת על הכיסא, שאמנם היה מרופד, אך לא היה נוח במיוחד. לאחר פרק זמן שהרגיש כמו נצח, בו ישבתי ובהיתי בתמונות על הקירות, היא יצאה שוב מהחדר כשאיתה ההוא שעקף אותי בתור בלי בושה. היא אמרה לו כמה מילים אחרונות והוא הלך. היא הביטה סביב, הביטה בי, והורתה לי להכנס לחדר אחריה. קמתי במהירות ונכנסתי אחריה, חוששת שאולי בכל זאת תשנה את דעתה ותגרום לי להמשיך לחכות בחוץ, נבוכה ומבוישת. היא סגרה אחרינו את הדלת ופתחה את התיק שלי. לאחר עיון מהיר בכתוב, עיניה רצות משורה לשורה, היא הרימה את מבטה והסתכלה עליי.
"כתוב פה שבפעם הקודמת נאמר לך לבוא שוב לאחר שלושה חודשים" אמרה.
"נכון" הודיתי אני.
"מאז עברה שנה" היא המשיכה בקול קריר.
"נכון.." הודיתי אני, נעה באי נוחות מצד לצד.
היא הביטה בי שוב, ואפילו שהייתה נמוכה ממני ולא נראתה חזקה במיוחד, המבט החודר בעיניים שלה גרם לי להרגיש עירומה כמו ביום היוולדי, ולא הייתי בטוחה אם ההרגשה מצאה חן בעיניי או לא. בנוסף, גם עלתה בי מחשבה קטנטנה וחוטאת, לעמוד בפניה על ארבע, להתחכך ברגליים שלה ולגרגר, כדי שתאהב אותי קצת, רק קצת. בסך הכל, אני הרי חתולה קטנה וטובה. או לפחות רוב הזמן. טוב, לפעמים.... כשאני ממש רוצה. הפעם הייתי רעה, ושתינו ידענו את זה.
"בפעם הבאה, תבואי כשאומרים לך, אחרת אין בזה טעם" היא אמרה לבסוף, וסימנה לי להתיישב.
"כמובן, כמובן" אמרתי במהירות והתיישבתי על הכיסא, מתמסרת מיד לטיפולה.
היא התחילה להשתמש במכשירים שלה, שהיא שומרת במיוחד למקרים כאלו, העושים כל מיני רעשים וזמזומים משונים. ואילו אני ישבתי לי שם, חסרת אונים ותחת שליטתה המלאה, כשבמוחי עוברת שוב מחשבה קטנטנה וחוטאת... אולי גם בפעם הבאה אבוא מאוחר לשיננית שלי.
לפני 15 שנים. 25 בנובמבר 2009 בשעה 20:39