באופן לא צפוי והרבה יותר מוקדם ממה שיכולתי לדמיין, ברוטוס חזר, והוא פותח לי דלת לממלכה שוב.
התגובה הראשונית היא התרגשות, שמחה, שאוכל לקבל חזרה את מי שאהבתי, את מי שהייתי מחכה לכל מפגש איתו, את מי שהייתי מפנטזת עליו, מתגעגעת אליו, את מי שטשטש את הגבולות שלי ונעלם. את מי שכל כך כאב לי לאבד.
הבעיטה שקיבלתי גרמה לי להוריד דמעות בהרבה עיתויים ראויים ופחות ראויים. במיטה, בישיבות עבודה, באמבטיה, בתור בבנק, בנהיגה ועוד. הכל השתחרר, כל אותן דמעות שהצטברו ולא קיבלו דרור עוד הרבה הרבה אחורה. בכיתי על הכל. סוף סוף נגעתי בכאב, ועל כך אני דווקא מודה לו.
אבל עכשיו כשזה הולך ומתממש, וחזרתי לתפוס את מקומי האהוב בהיררכיה שלו, זה מרגיש לי מלאכותי. כאילו אני מנסה ללעוס פרי לא בשל. זה מייבש לי את הפה ונתקע לי בגרון.
משהו חסר פה. משהו אחד שאני לא יכולה לקבל חזרה, לא כל כך מהר. האמון.
אני רוצה לנסות לשקם, רוצה להיות שוב לצד רגליו ולהרגיש בטוח. אבל זה יוכל לקרות רק אם יסכים לקבל אותי ברוטו. בלי הנחות הפעם, ועם כל השריטות שנותרו בי.
אני רק יכולה לקוות שתהיה בו את ההבנה, היכולת והרצון לתת הרבה יותר בשביל אותו דבר.
לפני 14 שנים. 25 ביוני 2010 בשעה 6:44