אפקט פרפר התעתוע

כשרוח חזקה נושבת והעץ מתנדנד, יש להדק אחיזה, ללפף את הרגליים והידיים סביב הגזע חזק חזק, כמו שדובת קואלה יודעת ואוהבת לעשות, ולהמתין שהרוח תירגע. 

ככה הוא הסביר לי לפני שנרדמתי כמו תינוקת בין צמרות העץ היחיד והאהוב שלי, בסיומו של ערב טרופי קייצי חם ורטוב.

אתה יודע אדוני? אני מתגעגעת אליך תמיד. כל הזמן. אפילו כשאתה איתי אני מתגעגעת. כאילו אין לי די בך. הרעב אליך גדול מכדי להשביע אותו. תמיד אמרתי לך שאני חיה בתוך בועת געגועים.  

כתבתי לך לא מזמן שאני מוכנה ומקבלת את השינוי הזה. שאני מעסיקה את עצמי בצדדים החיוביים שלו. והסברתי לך שיהיה בי געגוע עמוק אבל שהוא יהיה מתוק. ושהריגוש במיגור שלו יהיה מפצה.

עכשיו, כשרעיון הפך למציאות, ואתה אי שם בקצה הדרומי, רחוק ממני מאות קילומטרים, הגעגוע הזה לא רק חי ונושם, עמוק ומתוק, הוא גם בועט ומשתולל. גונב את דעתי מייתר העולם, משבש רצף מחשבות, רצף עשיה, מבלבל ומאיים לשלוט בי. ואני מוצאת את עצמי מחפשת סיבות לחייג אליך, משחזרת זכרונות מתוקים איתך, מפנטזת וחולמת בהקיץ על נוכחותך, על חום גופך, על המבט שלך והמגע שלך והמגע בך.     

אני נזכרת שוב ושוב איך ישבת כהרגלך כמו המלך שאתה, על הספה, מרווח, והיא שם על הרצפה בין הרגליים שלך ממלאה את פיה בזין המדהים שלך. הבטתי בך מתענג ונמסתי. כמה יפה ומגרה זה היה. בפעם הראשונה לא הרגשתי קנאה. הרגשתי שזה אני ואתה שם, כאילו אני מתבוננת על תרחיש שהוא שלנו ויכולתי בפעם הראשונה לראות איך זה נראה מבחוץ. איך אתה נראה כשאני זו שנמצאת בין הרגליים שלך עסוקה בלשאוב אותך אלי, מכניסה את מרכז העצבים שלך לפה שלי ואוספת את הדם שלך לשם, מעבירה בך זרמים ומורחת את הבעת הסיפוק הזו על הפנים היפות שלך.

והיא עשתה את זה בהתמסרות מלאה. ראיתי את הצורך שלה בך. הבנתי אותה ואת הרעב שלה אליך. החמלה אליה דיברה ממני כשביקשתי ממך להתנתק מהחור שלי לטובת שלה, כשעמד שם פעור ומזמין, כמעט מתחנן.

בזמן שבעלת את התחת שלה, אספתי אלי תמונות שלך. כששלחת אותי היום לאונן, הרצתי את התמונות האלו דרך עיניי העצומות ואני הייתי היא שם מתחתיך כשגמרתי חזק. 

הזמנת אותה בערב האחרון שלנו יחד, כמה שעות לפני שהמטוס הרחיק אותך ממני לכמה ימים ארוכים. אבל הפעם לא הרגשתי שאני חולקת בך. הרגשתי שאני מרוויחה אותך. 

התגעגעתי.

אני כל הזמן מתגעגעת. 

אפילו כשאתה פה איתי. 

אתה יודע?        

אוהבת אותך אדוני.         

יום רביעי בערב ישבתי עם עצמי בבית וחשבתי על הסופש שעומד בפתח.

סופש יום הולדת עם תוכניות שמילאו אותי בצפיה אדירה. ההתרגשות היתה כל כך חזקה עד כדי השפעה פיזית שהתבטאה בחולשה וסחרחורת והקאות.

נשימות עמוקות ומנוחה ושיחה עם אדוני עזרו לי להתאזן.

יום עבודה שנמשך כמו נצח בחמישי הסתיים גם הוא.  

  ************      

יומיים לפני, נפל הפור ונבחר האחד שישמש לי צעצוע. הוא קיבל הנחיה להגיע בעשר.

כשנשמעה הדפיקה בדלת לקחתי נשימה עמוקה, הרמתי את הראש, מתחתי את הגב, הבלטתי חזה וקיבלתי את פניו.

עלם צעיר, נראה קצת מתוח ולחוץ, עם חצי חיוך נבוך.  אני ואדוני מסבירים לו פנים, מנסים לפוגג את הלחץ שלו. שירגיש בנוח. הוא קצת מתרכך. החיוך משוחרר ואמיתי יותר.

אני מחכה בסבלנות לנקודה בה אפשר להתחיל. ואני יותר לחוצה ממנו. מנסה להסתיר את זה וספק אם אני מצליחה.

יהיה מה שיהיה, אני מרגיעה את עצמי ונותנת הוראת פתיחה.

תתפשט מולי. תראה לי אותך.  הוא מציית מייד. 

הוא המשיך להקשיב ולציית לכל הוראה בהמשך. הוא באמת השתדל.  אבל משהו היה חסום שם. לא זרם.  הפנים שלו היו קפואות. הגוף עוד יותר.

הכול הרגיש לי מאוד טכני. כאילו הוא פועל על אוטומט.  כאילו הוא מנסה להצמיח משהו לא קיים תוך כדי עשיה. בלי שורשים. 

היה חסר לי להרגיש את ההתלהבות שלו. את הייצר והצורך וההנאה שלו להיות במקום הזה. 

הבלון שניפחתי לעצמי התפוצץ.

תחושת אכזבה אבל ממש לא יותר מדי. שהרי היה לי את אדוני שהיה שם לראות ולהבין מה קורה והחזיר אותי למקומי הטבעי והאהוב תמיד לצידו.    

************    

לאור האכזבה על פני, אדוני מספר לי שדאג לבק-אפ למקרה שיקרה מה שאכן קרה. אלוף שכמותו :)

תוך שעה התייצב לפנינו כלבלב מחמד נוסף. אמנם בתול אבל עם מלא מוטיבציה, פתיחות, ייצר ופנטזיות.

וחלק ב׳ של הערב יצא לדרך, עם חומר אנושי הרבה יותר מתאים ואחרי פיילוט שלמדתי ממנו כמה דברים.

יכולתי לשחק בו איך שהתחשק לי. הוא היה שם בשבילי, כנוע ומסור לרצונותי ולגחמותי.

יכולתי להרגיש מלכה גם בלי לזייף ולהתאמץ להראות כזו.

הוא כאב בשבילי וזחל וליקק והקשיב ורייר ונפתח, גם כשהתעלמתי ממנו והייתי עסוקה באדוני.

לאורך כל הדרך יכולתי לחוש היטב את הכמיהה שלו לכל קשר ומגע איתי. זיהיתי היטב את המבט הנמס, הרגשתי את תגובות הגוף לידיים שלי שנגעו בו, את ההנאה שלו מהמקום שנתתי לו.

ומטרת העל שלי, גולת הכותרת שלשמה בכלל התכנסנו, עם הסטרפאון החדש, מתנת היומולדת שלי, חדרתי אליו.

אין לי דרך טובה להסביר את זה, אבל זה כאילו שהדם שלי זרם בחתיכת הסיליקון הזו. 

הריגוש שלי היה בעיצומו כשהייתי צריכה לעצור. בכל זאת הוא הגיע בתול :)

בהמשך חדרו אלי שתיי אצבעות מאדוני שהשגיח על המתרחש מהצד והתפרקתי על הפרצוף ההמום והשיכור של הבק-אפ.    

************    

זו היתה חוויה מדהימה להיות ערב אחד בצד השני של שתי המשוואות.

הרגשתי הכי קרוב שאפשר איך זה לזיין, והרגשתי כמו שרציתי איך זה להיות הנערצת והמובילה.  

היה יותר טוב אפילו ממה שדמיינתי.

ולמרות הכול, וללא ספק כמובן, אני עדיין בוחרת במקום שלי, שפחה כלבה וזונה, מעריצה ומובלת, שצמודה חזק לרגליים של אדונה.   

תודה גדולה לך אדוני על שהיית שם לצידי לאורך כל הדרך, תמכת והתרגשת בשבילי, הדרכת ונתת לי עצות שעזרו לי המון. בזכותך היתה לי חוויה שלא אשכח לעולם.       

*************    

יום שישי עובר לו הזמן מהר עם אדוני והערב מגיע. 

הולכים לחגוג יומולדת עם חברים במועדון הבית, הבורדרליין. 

ושוב אדוני מצליח להפתיע אותי. במרכז המועדון הוצב בשלב מסויים שולחן ובמרכזו עוגה, נפתח בקבוק שמפניה וכוסות הורמו לאויר. 

התבלבלתי מרוב מבוכה והתרגשות. כל זה בשבילי? זה לא טיבעי לי וקשה לי להכיל אפילו את המחשבה על כמות תשומת הלב הזו.    

תודה לך אדוני על המחשבה וההפקה. 

ותודה גדולה לכל המברכים והמברכות ששמחו איתי.

וכמובן תודה גם לבעלי הבית שבזכותם יש לנו את המקום הזה, לא רק לחגוג בו, אלא גם לבלות בו ולעוף בחופשיות עם הסטיות שלנו.    

*************    

הפינלה של כל ארועי הסופש התרחש על הצלב. שם סומנתי כמו שאני אוהבת וצריכה.

סימנים כאלה שנגיעה קלה בהם מאפשרת לי להתמוגג על הנוכחות של אדוני, בחיי, בבשרי, בנפשי.  

}{        

*************        

מכאן הכול התחיל. חמישה בלונים צבעוניים ששואפים למעלה, נר דולק, מתוקים שנמסים בפה, עטיפה אדומה שמחביאה בתוכה הגשמת פנטזיות, ומאחורי המצלמה אני ואדוני קרוב קרוב אלי.

זה היה יכול להיגמר פה וזה היה מספיק בשביל שאהיה שמחה בחלקי, אבל לשמחתי זה המשיך והמשיך ....

 http://www.thecage.co.il/userpics/59657/1350855388384.jpg

לרגל חגיגות יום ההולדת קיבלתי מתנה את הזכות למצוא לעצמי צעצוע אנושי לערב אחד.
את המתנה שלי אני רוצה באריזה גברית עם צורך פנימי להישלט.

דרישות סף:
טווח גילאים 30-42
תודעת שרות גבוהה

רספקט לאדוני שיהיה חלק בלתי נפרד מהחוויה שלי

חלון זמנים פנוי בערב חמישי הקרוב.


ניתן להציע מועמדות בהודעה פרטית. 
בברכת דרך צלחה לכולם,




סינדרלה 

אז היתה פתיחת שנה שלא רציתי שתיגמר. התחלנו במסיבת אפטר באומן. שמונה שעות של מוסיקה מקפיצה לצד אדוני בתוך קהל עליז במיוחד. האושר שזרם מבפנים החוצה והמוזיקה שחדרה מבחוץ פנימה היו שילוב שיצר מרבד קסמים לטוס עליו. בחצות הפוגה קלה וקצרה בממלכה ויציאה לכיוון מועדון הבית. הבורדר ליין. ברכות שנה טובה לכל עבר ומוסיקה שעזרה לי למצות את מירב פוטנציאל כושר העמידה והפיזוז שלי.

עייפים ומרוצים נחתנו חזרה בממלכה. ישבתי למרגלותיו וחיכיתי בסבלנות עד שקיבלתי את האות לשים את ראשי בין רגליו. כשהגיע הזמן זחלתי במהירות למיטה וקיבלתי את המנה שלי כמו שאני צריכה.

דבוקים למיטה ונדמה שהגוף כבד יותר מאי פעם הראתי לו עד כמה התאווה שלי אליו גדולה וכבדה הרבה יותר. התחלתי ללקק אותו מהצוואר למטה, עוצרת בנקודות רגישות ומתחככת עם ובכל פיסת בשר נגישה. 

רוקנתי אותו אלי שוב.

עכשיו אפשר לישון.

היה יום טוב. היה לילה טוב. היה גם בוקר טוב. שתהיה שנה טובה.   

אוהבת אותך אדוני

מטורפת מכורה חסרת תקנה

}{    

יש לי בעיה עם הקיצור הזה. הטיימינג שלו לרוב לא מיקרי והקונוטציה שלילית... אבל ככה בא לו ומי אני שאתנגד.

אתמול, כששוב הוא החסיר ממני את האות האחרונה, סיננתי את השם המקוצר מבין שיניי שוב ושוב, גלגלתי אותו על הלשון באינטונציות שונות וגיליתי שהוא יכול להצתלצל לא רע בכלל:

סילי תעשי לי

סילי תגרדי לי

סילי תנקי לי

סילי תבשלי לי

סילי תפתחי לי

סילי תמצצי לי

סילי תקפצי לי

וכן הלאה וכן הלאה

אז בהחלט אפשר גם בלי ה- ק, כי אני הרי לגמרי שלו ובשבילו.

ואני גם הטיפשונת שלו. (מותר לי על פי חוקי היקום כי אני מאוהבת. ככה תמיד אני מסבירה לו. זה קו ההגנה שלי).

***********

אדוני, 

אעשה כל מה שתגיד לי,

באהבה גדולה, סילי :)

יש את הימים שבהם הכול בי מבעבע רוחש ובוחש מבפנים. ימי גאות של רגש. הצפה. תחושת מחנק וחוסר מנוחה. עקצוצים בגב. כמו נרקומן בקריז. אלו ימים שבהם אני מתקשה להכיל את העוצמה של הרגש שלי אליו. היום הוא יום כזה. כבד.

בכל יום אני כותבת לו על האהבה הזו שלי ומפרטת בדרכים שונות עד כמה חזקה. כל פעם מחדש, כאילו זו תגלית חדשה. כאילו עד היום הוא לא הבין. לפעמים אני אפילו מרגישה כבר לא נוח להציף אותו עם המילים הרגשניות האלו. אבל אני חייבת לבטא את זה. זה צורך של ממש.

במהלך כל יום ישנן כמה נקודות זמן שבהן יש לי חובה (שהיא לגמרי זכות עבורי) לשלוח לו עדכוני סטטוס. כל נקודה כזו משמשת חכה עבורי. חכה לדוג איתה עוד קצת תשומת לב בצורת הודעת תגובה. יש את אלו שמתחילות ב״זונה שלי״. העיניים שלי תמיד יעברו על צמד המילים האלו שוב ושוב ויתעכבו עליהן. זה סוג של אוננות מוח לקרוא את זה. זונה שלי. זונה שלי.. זונה שלי... 

אבל זה רק חלק אחד מתוך תפקיד הרבה יותר גדול. ואני מאוננת על התפקיד הגדול הזה שלי כל הזמן.

"אין לי מילים להסביר לך כמה זה מרגש אותי השייכות הזו שלי אליך. זה אף פעם לא מובן מאליו ואף פעם אני לא אדישה לרעיון האדונות שלך עלי. זה מוזר לי לדבר ולחשוב על זה אחרי תקופה ארוכה שאנחנו ביחד. זה מוזר מהבחינה האובייקטיבית שהריגוש והסיפוק לא דועכים. אתה האדון שלי ואני שייכת לך ואתה רוצה אותי שלך. זה משהו מדהים בעיניי. זאת מחשבה שמגרה אותי בכל הרמות כל פעם שהיא חולפת לי בראש. כן. אתה האדון שלי. ואני שייכת לך. יש לי בית. מקור. שייכות. בסיס. קרקע. מקום. המקום הכי נפלא בעולם. אצלך."

ככה כתבתי לו לפני כמה ימים.

אז היום הוא יום כזה של רעב וגעגוע עמוק. יום שחיכיתי שייגמר, שהשמש בחוץ תשקע, שהמפתח בדלת יסתובב, והשמש תזרח בי כשאראה אותו ואתפתל בתוך הנוכחות הצמודה שלו. יום שייסגר כשאני מחובקת עם יד שמלפפת אותי מהגב דרך הצלעות על החזה ונגמרת באצבע שמשתחלת בתוך הטבעת של הקולר על הצוואר שלי ושומרת שהוא לא יירד ממני לעולם. 

אוהבת אותך אדוני המופלא }{

כל כך שמחתי שהיא באה אתמול. יכולתי לשבת מולה ולהקשיב לרצף הסיפורים המשעממים שלה בריכוז רב, וגם יכולתי להביט בה כאילו אני מקשיבה כשאני בעצם לא שומעת מילה אחת שיוצאת לה מהפה, להתנתק לחמשבות ולסרטים שלי, ולדעת שלא פספסתי כלום. בערך כמו לעקוב אחר סדרת טלנובלה מתמשכת, לפספס פרק או כמה, ועדיין לצפות בפרק הבא ולהבין הכול. להתנתק ולחזור כמה שבא לי. יכולתי גם לדבר על כל דבר. כמעט.
ושתינו יושבות על הספה, אחת מול השניה, בקבוק יין שהגיע למפלס התחתון על השולחן, שתי כוסות, אחת ריקה והשניה כמעט, מאפרה שדורשת ריקון ושקית פתוחה של אפרופו שמתייבש לאיטו.
בואי נצחק עכשיו. תספרי על אחותך המסטולה והשכחנית. אני אספר על הטורקיה ההיא ועל הפרדוקס הגדול שם. עכשיו בואי נהיה רציניות. אני אספר לך שאני מקנאה בך ואפילו אסביר לך למה. אבל את לא תביני. אבל זה לא משנה לי שאת לא מבינה. אפשר להמשיך לקשקש ולחזור לצחוק על שטויות. אני יודעת שאת לא רוצה לשמוע ממני על זה. והפעם זו רק עוד נקודה לזכותך. כי גם אני לא רוצה. בשביל זה את פה הרי. כדי שלא אתעסק בזה. ואני באמת לא. לא חושבת על זה. בכלל לא.
בניתוקים שלי, אלו שאת לא מזהה, אני מתבוננת בך ובשפתיים הזזות שלך, ואת נראית לי יפה. וטובה. ותמימה וגם כואבת. ופתאום בא לי כל כך לחבק אותך ושתחבקי אותי. בא לי לגעת בך. בא לי לישון מקופלת איתך. בא לי חום גוף אנושי. ואני באמת אוהבת אותך. פתאום קולטת כמה זה הזוי מבטלת את ה-MUTE שהייתי בו וחוזרת אלייך ולמלל הזה שיוצא ממך.
אני זוכרת שהספקתי למלמל משפט מתנצל שניה לפני שאיבדתי את האחיזה בעיניים ונרדמתי מולך תוך כדי שאת מדברת.
הערת אותי, לקחת אותי למיטה ונרדמת איתי מתחת לאותה שמיכה.

בוקר.
ואני בכלל לא גיבורה.

שני בערב, סינמה סיטי גלילות, אולם 7, הנוקמים בתלת מימד. הגעתי בשמלת מיני ונעלי עקב, רוצה להיות סקסית בשביל אדוני.
מתיישבים בשורה התשיעית. קצת פרסומות והסרט מתחיל. אני מנסה להתרכז במה שקורה על המסך. גם כך אני לא חובבת הז'אנר. אולי אם אני אתחבר לעלילה אני אזרום עם זה, ותחילת סרט הרי היא קריטית להבנת התסריט. עוברות אולי 3 דקות והיד שלו נשלחת אלי ונדחפת מתחת לתחתונים. אני מכסה את הרגליים בעליונית שהבאתי איתי בנסיון להצניע את מה שקורה שם. סימן קטן מצידו ואני מפשקת את הרגליים.
בוחנת את השכן שלי משמאל ושמחה לגלות שהוא שקוע במסך. אני מתמסרת לאצבעות שלו, מזניחה את המסך, מצמידה את הלחי שלי לכתף שלו ומרגישה את השריר הזרוע שלו נלחם בתחתון. הוא שולף את היד החוצה ודורש ממני להגיש לו את התחתונים. בנתיים קפטן אמריקה מתעורר מהתרדמת הארוכה שלו ומנסה להבין היכן הוא נמצא. אני מחכה לרגע מותח במיוחד שיעסיק את הקהל אבל הזמן דוחק בי וזה לא קורה. הוא מחכה לתחתונים. התעוותתי בתוך המושב שלי עד שהצלחתי לפשוט אותם ולהגיש לו. שוב בוחנת את השכן משמאלי. הוא מצחקק עם ההוא שמשמאלו. אני משכנעת את עצמי שזה לא עלי. היד חוזרת לשחק בי, מחליקה על הרטיבות שנוצרה. אני משתדלת לא לזוז. לא למשוך תשומת לב מהסובבים. ברגע שזה הופך להיות קשה, היד נמשכת חזרה ממני. חסרת איפוק אני מנסה לבצע מהלך לא חוקי בעליל ולהמשיך לבד ומרוויחה על זה סטירה. מחזירה את העיניים למסך. האלמנה השחורה בהודו, משכנעת באיומים רופא אמריקאי להצטרף אליה להציל את כדור הארץ. שוב היד חוזרת אלי, שוב אני נסחפת, שוב היא נעצרת. שוב למסך. מהמים עולה צוללת ענקית ויוצרת גלים גדולים סביבה. היא הופכת לחללית וממשיכה את דרכה לאטמוספרה. שוב מחטטים בי, שוב נוטשים אותי. שוב זמן מסך. יותר מדי ממנו, אבל כל קולות המלחמה, הפיצוצים והאפקטים לא מנתקים אותי מהשקט שלי על כתף שלו ואני נרדמת עליה. התעוררתי עם שלולית רוק קטנה על השרוול שלו. לא יודעת כמה זמן עבר, הטובים עדיין נלחמים ברעים, עד שכדור הארץ ניצל ואפשר ללכת הביתה.
בדרך לאוטו הוא צועד מאחורי ומרים לי את השמלה, חושף תחת ערום. באוטומטיות אני מיישרת אותה חזרה ומחייכת אליו. שוב היא עולה ואני מחישה את צעדי לכיוון האוטו, מרחיבה את המרחק ביננו, תוך כדי סריקת האזור ומתנחמת בחושך. יכולתי להרגיש את החיוך על הפנים שלו מהמבוכה שלי. זה מחייך אותי החיוך הזה.
אני מובילה במדרגות הביתה ונעצרת בקומה השלישית כשהאצבע שלו חודרת אלי. רציתי לזוז עליה להשתפד עליה עד הסוף אבל הסתבר שהאלמנה האדומה הגיעה לביקור החודשי שלה וצבעה אותה בצבעי מלחמה, גוזרת עלינו פסק זמן.
כשהוא על הספה ואני אסופה לרגליו, ינקתי את הכלי שלו, טענתי אותו כמו שאני אוהבת. אמנם בחזית הונף דגל אדום אבל אפשר עוד לכבוש את העורף. זחלתי לחדר ושם הוא תקף אותי עד שהוכנעתי. הוא פרק את נשקו והעיף דגל לבן במעמקי השטח הכבוש שלי.



אז נוקמים יקרים, אולי לא הייתם הצלחה גדולה אבל בזכותכם היה לי סרט מעולה משלי. עם מתח, תשוקה, דם, אהבה, כיבוש, ניצחון וגיבור על אחד מדהים 😄



****

תודה על הערב הזה אדוני
אוהבת אותך

}}}{{{

שבוע אחרי הערב ההוא, באותו מקום, באותה שעה, ידעתי שהמעגל שפתחתי הולך להיסגר.
הכנתי את עצמי. כבר חיכיתי לזה. הייתי צריכה את הסגירה הזו. להיות במצב שבו אני יכולה להרגיש בצורה הכי עמוקה את המקום שלי. לבטא באופן הכי טוב את השייכות שלי. את האדונות שלך עלי. לא איכפת לי כמה כואב זה הולך להיות. זה צריך לקרות. לא יודעת אם חשבת כמוני או אם זה היה מיקרי, אבל זה היה צריך לקרות. אני הייתי צריכה את זה.
באותו החדר שבו הלכתי לאיבוד, זרקת על הריפצה לכיוון רגליי את האזיקים. כמו רסיסים של כעס יצאו ממך. או שאולי גם זה מיקרי. הרמתי אותם בשתיקה וסגרתי אותם על ידיי ורגליי. נקשרתי לצלב וספגתי ממך כל כאב. שמחתי להכיל אותו. שמחתי להרגיש את הכעס שלך מתפרק. או שאולי גם זה היה רק בראש שלי.


+++++++++++


כן, הלכתי אז לאיבוד. לגמרי. כשהבנתי את זה לאחר מעשה נתקפתי תחושת בחילה. פאניקה. איך הייתי צריכה אותך. אני זוכרת ואזכור לעולם את החרדה שלי כשישבתי מולך חסרת מילים מפוזרת ומבולבלת מחכה שתיפתח לי את הדלת. אני נזכרת ואזכור לעולם איך חיבקת אותי והרגעת אותי שאתה שם. הנה האדון שלך פה, אמרת והרעדת לי את הלב. ואחזתי בך חזק מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה שאיימה להיעצר.


+++++++++++


פחדתי שאולי זה יותר מדי, פחדתי להבהיל אותך עם הנזקקות שלי, פחדתי ליצור בך דחיה עם חוסר היכולת שלי בלעדיך. פחדתי על עצמי. גם נגעלתי מעצמי. התביישתי להודות בזה. כל כך הוקל לי כשכמעט צעקת עלי שאתה רוצה עוד. שזה בכלל לא מפחיד אותך. שאתה יכול להכיל ונשאר עוד מקום. זה בסדר שאת טוטאלית, אמרת, ואני חשבתי שטוטאליות היא מילה עדינה מדי למה שקורה פה. אבל אם הבנת אותי וזה בסדר ואפילו לא מספיק, אז זה מספיק בשבילי כדי לא להפסיק.



כאילו בכלל אני יכולה להפסיק..
אני שבויה שלך לנצח.
שבויה בתוך הגבולות שאתה מציב לי.
שם זה המרחב הכי פתוח שלי. הכי בטוח.
שם נמצאים מרחבי האושר שלי.




}}}{{{