ובערב ההוא פרופסור אקס הושיט לי את ידו והוציא אותי לראשונה להרפתקה לילית במבוכי מרתף תל אביבי אפוף עשן, תחפושות, אנשים בלי שמות, שצופן בחובו הפתעות שלא ידעתי שקיימות שם.
עם הכניסה נמסר לידי זוג מפתחות. עם המפתח הראשון נעלתי בכספת שמורה את הבושה, את נעים, את ההיסוסים, את הפחדים, וסובבתי את המפתח פעמיים. עם המפתח השני פתחתי תיבת אוצר שחפנה בתוכה שק מתירנות, חופן פתיחות, וקורטוב תעוזה.
ומשם החלה סדרת המופעים. משוחררת מחוק הגרביטציה, ריחפתי אחריו לתוך חללים מלאי התרחשויות, מתערבבת ומתמזגת עם התפאורה, המוסיקה, הצבעים והשחקנים, טועמת מעט מכל דבר כמו שיכורה. באמת הייתי שיכורה אבל לא משתייה, אלא מתחושת שייכות בלתי מעורערת לאדוני הפרופסור.
דווקא שם, מול קהל צופה ונצפה יכולתי להרגיש באופן הכי חזק את האינטימיות בייננו. כל מה שקרה ולא קרה באותו ערב יכול לשמש כראיה חותכת לרמת הביטחון שהוא נותן לי.
וכשהכול נגמר הסתבר שבטעות נשאר אצלי כרטיס האשראי של אדוני. מה שהוא עוד לא שם לב, זה שאצלו נשאר זוג המפתחות שקיבלתי. הכרטיס יחזור אליו במהרה. והמפתחות, הם יכולים להישאר אצלו.
לפני 14 שנים. 24 ביולי 2010 בשעה 19:28