חמישי בבוקר אני לא ממהרת לקום מהמיטה. אני מרשה לעצמי לאחר לעבודה מתוך מחשבה שככל שהיום יתחיל יותר מאוחר כך הוא יהיה יותר קצר והערב יותר ארוך. ואני מחכה לערב הזה כל השבוע. אף פעם לא רוצה שהוא יגמר. בדרך לעבודה אני עוצרת בג'ק קובה ומפנקת את עצמי (ואת הפרופ') בעוד אקססורי קטן לערב. במהלך היום אני מתנתקת מהמסך ומתמוגגת על הרעיון איפה אהיה עוד מספר שעות, ושוב חוזרת למסך.
16:30. אפשר להחתים כרטיס. נפרדת בברכת שבת שלום מעמיתי וממהרת לאוטו. אני נוסעת עם חלונות פתוחים, מזגן דולק, סיגריה בוערת ורדיו מנגן. עוצרת ברמזור אדום. אני שרה עם דין דין אביב את "מוכרת לי מפעם". הרמזור מתחלף לירוק. רגל ימין עוברת מדוושת הבלמים לגז ואני נכנסת לצומת. פתאום מתווספים למנגינה גם צפצופי אזהרה. אני מביטה שמאלה ומבינה למה. טרקטור JVC שועט לעברי. רגל ימין ממהרת חזרה מהגז לבלמים. מאוחר מדי. אני מבינה שמשהו הולך לקרות. הגוף משתתק, האימה בעיניים וזה קורה. הוא פוגע בי. אני נגררת עם האוטו מספר מטרים ונעצרת. דין דין אביב עדיין ברקע. עכשיו מלווים אותה רעשים של טורים גבוהים מהמנוע. אני מסובבת את המפתחות בסוויץ' ומדמימה אותה ואת המנוע. אני נשארת לשבת כמה שניות עם הראש בין הידיים. אני מבינה שאני שלמה ורצף מטורף של השלכות ותסריטים טס לי בראש. אנשים רצים לעברי. פותחים לי את הדלת. אני יוצאת ועומדת יציבה על הרגליים. האדרנלין מציף לי כל עורק בגוף והמוח נכנס לאוטומט ומאפשר לי לתפקד. הרגעה הדדית, אני את הקהל והם אותי. חילופי דברים, מים, טלפונים, אמבולנס מיותר, משטרה מיותרת (מסתבר שלמרות שעומד מולם רוצח פוטנציאלי, הם לא מתערבים כל עוד הוא לא הצליח לגרום נזק לגוף). היד הרועדת שלי שניסתה לכתוב כמה פרטים הייתה הסימן היחיד למצוקת הגוף.
לאט לאט ההמולה נרגעה. באו לקחת אותי. אני מגיעה הביתה, ואני לא מוצאת את עצמי, מתהלכת סהרורית, מנסה להכיל את ההתרחשויות. האדרנלין דועך ומשאיר אותי מרוקנת מכל טיפת אנרגיה. אני סחוטה. רוצה רק לישון ולסיים הערב הלא צפוי הזה.
אמנם הלך האוטו, אין מסיבה, אין קולר, אין אדון היום, אבל יש עתיד והוא כולל בתוכו את כל אלו ועוד הרבה יותר. ואין לי מה לומר חוץ מתודה.
תודה לשני המלאכים שלי ששומרים עלי.
אני אוהבת אתכם.
לפני 14 שנים. 6 באוגוסט 2010 בשעה 20:37