אפקט פרפר התעתוע

שבוע אחרי הערב ההוא, באותו מקום, באותה שעה, ידעתי שהמעגל שפתחתי הולך להיסגר.
הכנתי את עצמי. כבר חיכיתי לזה. הייתי צריכה את הסגירה הזו. להיות במצב שבו אני יכולה להרגיש בצורה הכי עמוקה את המקום שלי. לבטא באופן הכי טוב את השייכות שלי. את האדונות שלך עלי. לא איכפת לי כמה כואב זה הולך להיות. זה צריך לקרות. לא יודעת אם חשבת כמוני או אם זה היה מיקרי, אבל זה היה צריך לקרות. אני הייתי צריכה את זה.
באותו החדר שבו הלכתי לאיבוד, זרקת על הריפצה לכיוון רגליי את האזיקים. כמו רסיסים של כעס יצאו ממך. או שאולי גם זה מיקרי. הרמתי אותם בשתיקה וסגרתי אותם על ידיי ורגליי. נקשרתי לצלב וספגתי ממך כל כאב. שמחתי להכיל אותו. שמחתי להרגיש את הכעס שלך מתפרק. או שאולי גם זה היה רק בראש שלי.


+++++++++++


כן, הלכתי אז לאיבוד. לגמרי. כשהבנתי את זה לאחר מעשה נתקפתי תחושת בחילה. פאניקה. איך הייתי צריכה אותך. אני זוכרת ואזכור לעולם את החרדה שלי כשישבתי מולך חסרת מילים מפוזרת ומבולבלת מחכה שתיפתח לי את הדלת. אני נזכרת ואזכור לעולם איך חיבקת אותי והרגעת אותי שאתה שם. הנה האדון שלך פה, אמרת והרעדת לי את הלב. ואחזתי בך חזק מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה שאיימה להיעצר.


+++++++++++


פחדתי שאולי זה יותר מדי, פחדתי להבהיל אותך עם הנזקקות שלי, פחדתי ליצור בך דחיה עם חוסר היכולת שלי בלעדיך. פחדתי על עצמי. גם נגעלתי מעצמי. התביישתי להודות בזה. כל כך הוקל לי כשכמעט צעקת עלי שאתה רוצה עוד. שזה בכלל לא מפחיד אותך. שאתה יכול להכיל ונשאר עוד מקום. זה בסדר שאת טוטאלית, אמרת, ואני חשבתי שטוטאליות היא מילה עדינה מדי למה שקורה פה. אבל אם הבנת אותי וזה בסדר ואפילו לא מספיק, אז זה מספיק בשבילי כדי לא להפסיק.



כאילו בכלל אני יכולה להפסיק..
אני שבויה שלך לנצח.
שבויה בתוך הגבולות שאתה מציב לי.
שם זה המרחב הכי פתוח שלי. הכי בטוח.
שם נמצאים מרחבי האושר שלי.




}}}{{{