יש את הימים שבהם הכול בי מבעבע רוחש ובוחש מבפנים. ימי גאות של רגש. הצפה. תחושת מחנק וחוסר מנוחה. עקצוצים בגב. כמו נרקומן בקריז. אלו ימים שבהם אני מתקשה להכיל את העוצמה של הרגש שלי אליו. היום הוא יום כזה. כבד.
בכל יום אני כותבת לו על האהבה הזו שלי ומפרטת בדרכים שונות עד כמה חזקה. כל פעם מחדש, כאילו זו תגלית חדשה. כאילו עד היום הוא לא הבין. לפעמים אני אפילו מרגישה כבר לא נוח להציף אותו עם המילים הרגשניות האלו. אבל אני חייבת לבטא את זה. זה צורך של ממש.
במהלך כל יום ישנן כמה נקודות זמן שבהן יש לי חובה (שהיא לגמרי זכות עבורי) לשלוח לו עדכוני סטטוס. כל נקודה כזו משמשת חכה עבורי. חכה לדוג איתה עוד קצת תשומת לב בצורת הודעת תגובה. יש את אלו שמתחילות ב״זונה שלי״. העיניים שלי תמיד יעברו על צמד המילים האלו שוב ושוב ויתעכבו עליהן. זה סוג של אוננות מוח לקרוא את זה. זונה שלי. זונה שלי.. זונה שלי...
אבל זה רק חלק אחד מתוך תפקיד הרבה יותר גדול. ואני מאוננת על התפקיד הגדול הזה שלי כל הזמן.
"אין לי מילים להסביר לך כמה זה מרגש אותי השייכות הזו שלי אליך. זה אף פעם לא מובן מאליו ואף פעם אני לא אדישה לרעיון האדונות שלך עלי. זה מוזר לי לדבר ולחשוב על זה אחרי תקופה ארוכה שאנחנו ביחד. זה מוזר מהבחינה האובייקטיבית שהריגוש והסיפוק לא דועכים. אתה האדון שלי ואני שייכת לך ואתה רוצה אותי שלך. זה משהו מדהים בעיניי. זאת מחשבה שמגרה אותי בכל הרמות כל פעם שהיא חולפת לי בראש. כן. אתה האדון שלי. ואני שייכת לך. יש לי בית. מקור. שייכות. בסיס. קרקע. מקום. המקום הכי נפלא בעולם. אצלך."
ככה כתבתי לו לפני כמה ימים.
אז היום הוא יום כזה של רעב וגעגוע עמוק. יום שחיכיתי שייגמר, שהשמש בחוץ תשקע, שהמפתח בדלת יסתובב, והשמש תזרח בי כשאראה אותו ואתפתל בתוך הנוכחות הצמודה שלו. יום שייסגר כשאני מחובקת עם יד שמלפפת אותי מהגב דרך הצלעות על החזה ונגמרת באצבע שמשתחלת בתוך הטבעת של הקולר על הצוואר שלי ושומרת שהוא לא יירד ממני לעולם.
אוהבת אותך אדוני המופלא }{
