כל כך שמחתי שהיא באה אתמול. יכולתי לשבת מולה ולהקשיב לרצף הסיפורים המשעממים שלה בריכוז רב, וגם יכולתי להביט בה כאילו אני מקשיבה כשאני בעצם לא שומעת מילה אחת שיוצאת לה מהפה, להתנתק לחמשבות ולסרטים שלי, ולדעת שלא פספסתי כלום. בערך כמו לעקוב אחר סדרת טלנובלה מתמשכת, לפספס פרק או כמה, ועדיין לצפות בפרק הבא ולהבין הכול. להתנתק ולחזור כמה שבא לי. יכולתי גם לדבר על כל דבר. כמעט.
ושתינו יושבות על הספה, אחת מול השניה, בקבוק יין שהגיע למפלס התחתון על השולחן, שתי כוסות, אחת ריקה והשניה כמעט, מאפרה שדורשת ריקון ושקית פתוחה של אפרופו שמתייבש לאיטו.
בואי נצחק עכשיו. תספרי על אחותך המסטולה והשכחנית. אני אספר על הטורקיה ההיא ועל הפרדוקס הגדול שם. עכשיו בואי נהיה רציניות. אני אספר לך שאני מקנאה בך ואפילו אסביר לך למה. אבל את לא תביני. אבל זה לא משנה לי שאת לא מבינה. אפשר להמשיך לקשקש ולחזור לצחוק על שטויות. אני יודעת שאת לא רוצה לשמוע ממני על זה. והפעם זו רק עוד נקודה לזכותך. כי גם אני לא רוצה. בשביל זה את פה הרי. כדי שלא אתעסק בזה. ואני באמת לא. לא חושבת על זה. בכלל לא.
בניתוקים שלי, אלו שאת לא מזהה, אני מתבוננת בך ובשפתיים הזזות שלך, ואת נראית לי יפה. וטובה. ותמימה וגם כואבת. ופתאום בא לי כל כך לחבק אותך ושתחבקי אותי. בא לי לגעת בך. בא לי לישון מקופלת איתך. בא לי חום גוף אנושי. ואני באמת אוהבת אותך. פתאום קולטת כמה זה הזוי מבטלת את ה-MUTE שהייתי בו וחוזרת אלייך ולמלל הזה שיוצא ממך.
אני זוכרת שהספקתי למלמל משפט מתנצל שניה לפני שאיבדתי את האחיזה בעיניים ונרדמתי מולך תוך כדי שאת מדברת.
הערת אותי, לקחת אותי למיטה ונרדמת איתי מתחת לאותה שמיכה.
בוקר.
ואני בכלל לא גיבורה.
לפני 12 שנים. 29 ביוני 2012 בשעה 8:40