בשעה שהאלים מתו, נהייתי אדם

איני יכול לדבר עוד
כל גאוותיי הריקות נמחו ואינן
איני מרחם על עצמי יותר משאני מרחם עליכם
כותב, אך כבר אין בי צורך להוכיח דבר
הרי הזין הזקור שלי כשאני מושיט לך את ארנקי חזק מכל הוכחה
רק להיות מנוצל.
מוכי עוורון אתם,
רק להיות מנוצל,
מי יפתח את עיניכם ומתי?
הורים, חברים,
מי יפתח את עינכם ומתי?
כל מה שעליכם לדעת מתחולל לנגד עינכם ואתם אינכם רואים דבר.
מוכי עיוורון כבר אמרתי, ככה זה תמיד.
כעת זקוק אני לכוחות שתרגלתי כל חיי: להחזיר לי פיסות מגאוותי,
אך לא, הרי הזין הזקור שלי כשאני על ארבע מושיט לך את ארנקי חזק מכל הוכחה:
שהגרעין עצמו נשחק.
כבר לא כאב,
שהגרעין עצמו נשחק.
כבר לא עבד,
שהגרעין עצמו נשחק.
רק כסף!
אין זה סיפור שרוצים להמשיך,
"תודה על שאת מרשה לי לשלם לך, הוד מלכותך"
זה לא סיפור שרוצים להמשיך
"אני מתחנן שתנצלי אותי עוד, הוד מלכותך"
לא סיפור שרוצים להמשיך
"קודם הלשון" את תגידי, "כדי שתשתוק"
אח"כ הראש, כמו תרנגולת ערופה אמשיך לרוץ ואפול לרגלייך,
נפילה
מטבעות כסף נופלות מצווארי במקום דם
שעשוע אחרון עבורך, עונג אחרון לגופי,
את תחייכי