בשעה שהאלים מתו, נהייתי אדם

בבוא אביב,
אקלף מגופי בסכין לוהטת
את שאריות החורף הקפוא.

אולי אפצע את עורי
ואצרוב בו סימני כיעור,
כמו בכתף כושי

אולי אתקע את הסכין
עמוק בכף רגלי
ואהיה כאכילס
אוכל אדם
(היכן את פוליכסני אחותי, אמא התאבדה, קפצה לים מול עירנו העולה באש)

אולי אערוף בסכין את ראשי
ואהיה לטורסו
אפולו
אפולו
רק אל גופי תכמהו

לא.
לא אמתין לאביב,
אני חוצב בסכין את הקרח
וחותך את לשוני.
לשון אבן.