בשעה שהאלים מתו, נהייתי אדם

ילד בן 10,
בלילה גשום הוא יוצא מביתו לעבר מגדל המים.
הסולם גבוה ובקושי הוא מגיע לשלב הראשון,
משם קל יותר, מטפס אט אט
הקור הרטוב של המתכת,
הגשם,
אין בו פחד.
רק לרגע כשהוא כבר עומד על המגדל ומביט מטה,
נעתקת נשימתו: זה גבוה משדמיין, אם דמיין.
אבל הוא בטוח ונחוש, ממעט לחשוב, ממוכן.
זו רק הרוח שמסביבו שלוחשת: 'אמא עוד תצטרך עזרה'
בהתחלה הוא לא שומע
זו רק הרוח הזו שמתגברת וצועקת מכל כוון 'אמא עוד תצטרך עזרה'.
הוא מסתובב, יורד בזהירות בסולם המתכת.
למטה הוא מלקק את כפות ידיו שמדגדגות קצת, טועם את החלודה,
בבית הוא נהנה לראות את הטינופת הכהה יורדת בכיור.

שנים אח"כ אמא חזקה יותר, בריאה, שמחה,
ומגע המתכת וטעם החלודה עוד קוראים.