בשעה שהאלים מתו, נהייתי אדם

כמעט מדי יום אני רץ ליד הים. יוצא מדירתי המאובזרת, הבורגנית כמעט, עם ספה כורסא, ומכונת קפה. כשאני יוצא השמש במזרח עוד לא התרוממה ובגבי אליה אני רץ אל הים. הם עוד ישנים, על הספסלים הקבועים שלהם ליד שפך הירקון, שלשה קבצנים רוסיים, שני גברים ואשה. אני רץ והמחשבות הן על העבודה, הנסיעה הבאה, מתחים, מטלות קטנות. אני נהנה מהרוח, ומודד זמנים קילומטר אחרי קילומטר.
כשאני מגיע לאזור האופרה אני מסתכל ימינה אל המקלחות, ונזכר, איך בוקר בוקר, במשך חודשים כשגם אני עוד חייתי ברחוב, הייתי מתקלח שם בקור, איך הייתי מדמיין שחיה בקו ישר מערבה, לחצות בין מיצרי גיברלטר, ולשחות ולשחות באטלנטי, בלי להגיע לשום מקום, עד כלות... בלילה הייתי מחפש לי דירה ישנה או גג. לישון על ספסל לא עלה על הדעת כמו גם קיבוץ נדבות, אבל מענק השחרור מהצבא והמלגה הקטנה מהאוניברסיטה לא הספיקו לשכירת דירה, ולכן כמה חודשי חורף קרים, חייתי כך, בין האוניברסיטה והרחוב.
אני ממשיך בריצתי דרומה ופוגש את אותה משוגעת שהיתה יושבת גם אז על הספסל וכמעט לא השתנתה, ואת אותו זקן שעדיין מאכיל את היונים, לעומתה הוא דווקא הזקין עד מאד. ואז אני נזכר ברוברט ('רוברט ידידי' אני כותב ומתרגש), ומתגעגע. לפני שבא לישראל לחיות ברחובות תל אביב היה רוברט לא פחות מאשר ראש החוג לספרות אנגלית באוקסופרד. כבן 60 היה, נמוך, קרח, שמנמן. את עיקר חייו הקדיש רוברט לויליאם בלייק (וגם לבקט). הוא נהג לומר לי מדי פעם במבטא אנגלי אצילי: "There was no doubt that this poor man was mad. I dedicated my life to follow his madness”. בימי ראשון, ב-4 אחה"צ היה לוקח אותי רוברט לפינה ברחוב מלצ"ט שם שמענו מדירת הקרקע את קול המוסיקה משמיע מוסיקה ווקאלית כנסייתית (נדמה לי שהתוכנית נקראת 'מוסיקה לעדות הנוצריות'). שם, כשישבנו מאחור התוודאתי למתיאוס פסיון ולקנטטות של באך. זה היה מצחיק ויפה שכן ברור היה שהדיירת, הזקנה אף היא, ידעה שאנחנו מגיעים כל שבוע, והגבירה בכוונה את העוצמה כדי שנשמע טוב יותר. האם רוברט היה נוצרי איני יודע אם כי אני מניח שכן, אך יום אחד בינואר הוא הפתיע אותי ואמר לי שהיום נוסעים לאזכרה לחבר שלו 'מר שושני'. עלינו על אוטובוס ונסענו לקיבוץ בארות יצחק. שם הגענו לביתו של אדם דתי כבן 80 שהיה גם הוא חבר של 'מר שושני'. רוברט והזקן הדתי הוציאו את הספר "נפש החיים" של הרב חיים מוולוז'ין וקראו באנגלית. 'בינואר 68 מת חברנו מר שושני בארגנטינה' הם סיפרו לי. התברר לי שרוברט פגש את שושני המסתורי בפריס בשנות ה-50 ביחד עם הפילוסוף היהודי עמנואל לווינאס ומשם ההכרות. שנים אח"כ קראתי על מר שושני האגדי, כנראה הגאון התלמודי הגדול ביותר של המאה ה-20, שהיה מורם של בין היתר לוינאס, אלי ויזל, והרבי מלובביץ עצמו. בשובנו לתל-אביב, זכור לי כמו היום, הלכתי לישון בשינקין 33, מעל אורנה ואלה, במשטח המדרגות של הקומה העליונה.
איך הוא היה מגיב לדירתי הבורגנית אני שואל את עצמי, מחייך ומסיק שהוא בטח היה מנסח את זה: "are you content?' (לא are you happy - אנגלי ממזר) ומתוך שתיקתי היה מסיק ונעצב. אבל זה הוא שסידר לי עבודה ראשונה בשטיפת כלים בבית קפה, ומשם...
השמש כבר גבוהה יותר בדרך חזרה, בין המלונות היא כבר מבצבצת במזרח. הקבצנים על הירקון כבר קמו ומסדרים את שמיכותיהם ואני רץ מזרחה, ישירות מול השמש.
אני חוזר הביתה, עושה קצת מתיחות, מכין לי קפה, מתקלח במים חמים, וכותב, כזכרון להכרותי עם רוברט ועבורו, את בלייק, המקונן על הזריחה:

MAD SONG
William Blake (1757-1827)
THE wild winds weep,
And the night is a-cold;
Come hither, Sleep,
And my griefs enfold! . . .
But lo! the morning peeps
Over the eastern steeps,
And the rustling beds of dawn
The earth do scorn.

Lo! to the vault
Of pavèd heaven,
With sorrow fraught,
My notes are driven:
They strike the ear of Night,
Make weak the eyes of Day;
They make mad the roaring winds,
And with the tempests play,

Like a fiend in a cloud,
With howling woe
After night I do crowd
And with night will go;
I turn my back to the east
From whence comforts have increased;
For light doth seize my brain
With frantic pain.