בשעה שהאלים מתו, נהייתי אדם

יושב בנמל תל אביב עם אישה שלו הייתי יותר אני,
אז הייתי מרשה לעצמי,
לאהוב.

והיא חזקה ממני, ואמיצה ממני, ובוערת בה האש,
וכל השיחה אני רק מתפלל
ורוצה לצעוק לה שתנהל חייה בחוכמה ממני
ושלא ייתגלגלו חייה ככה בין יש לאין, בין אין ליש.
ושתישמר פן יצננו המים הקפואים שההגיון שלי צר את הכאוס המבורך של להבתה.

רגליינו מצולבות, לעתים מתקרבים, אך לא קרובים,
ואז אני מספר לה כמה אני שונא את עצמי (מדוע? כדי להבריח אותה?),
ועולה בי דימוי (אבל אותו כבר אינו אומר לה בקול) דימוי כאילו השנאה העצמית שלי מציתה שלהבת קטנה, וענפים דקים נדלקים, ונהיית מדורה, ואני בוער במרכזה. ובן רגע אני נזכר בדליה רביקוביץ, ותוהה אם שאלתי ממנה את הדימוי. רק כשאני חוזר הביתה אני פותח את סיפרה "אהבה אמיתית" וקורא:
"את עצמנו אנחנו אוהבים במסירות
קשובים לעצמנו קשב מחלט.
ואף זאת בבחינת שפור ממשי
שאך לפני חדשים מעטים
נתקף גופנו כמיהה חזקה
להשליך את עצמו בדחיפות מן הגג".