לפני 10 שנים. 2 בינואר 2014 בשעה 10:33
הלכתי לפינה הכי נידחת בבית.
בדקתי שכל החלונות סגורים.
עמדתי במקום כמה שניות, הסתובבתי סביב עצמי.
קיפוף קל בברכיים.
נשימה עמוקה מלוא הריאות.
וצרחתי.
צעקה/צרחה חזקה, עמוקה.
מעמקי הנשמה.
זה אחרי שהקאתי את התסכול כבר היום.
זה אחרי שפלטתי מילים ודמעות אל מקלדת אומללה.
אחרי שגם עליה צעקתי, ויללתי, בדממה לא דממה.
כשהצרחה נגמרה התנשמתי.
כמו חוזרת מריצה ארוכה.
הבור שלי עמוק, וחלקלק.
לעיתים מטפסת בו מעלה בקפיצות קטנות.
או גדולות.
היום נאחזתי בשוליו, שלא להתחפר לעומקו.
רעבה ומורעבת.
