מאיפה בכלל מתחילים? הכל כזה בלגן. מחשבות מתרוצצות וקופצות ממקום למקום. המילים שלך עולות לי בכל מני מקומות ומצבים. לא תמיד אני יכולה להתמודד איתן. לא תמיד אני רוצה. אני פשוט כל כך רוצה. להיות כמו שאמרת. כמו שאתה רוצה שאהיה. רוצה לרצות שיהיה לי טוב. שאהיה רחומה אל עצמי. לאהוב אותי.
אני לא ממש מבינה למה אני לא מסוגלת לזה. מה לעזאזל כל כך מסובך בזה? מה נדפק אצלי שאני מסוגלת לצאת מגדרי לתת את כולי לאחרים, ולא לי? מה? למה?
אתה בעדי. לגמרי. הסתכלתי לך בעיניים הכחולות העמוקות האלה שלך וראיתי את זה. לא מבינה את זה. אסירת תודה כל כך וכל כך לא ברור לי למה? מאיפה זה בא בכלל? אתה לא מכיר אותי ומכיר אותי כל כך טוב. ברגעים מסוימים מרגישה שקופה, לא במובן שאתה לא רואה אותי. להיפך. שאתה רואה הכל. שאין לי עור או גידים או שרירים. שכל הקרביים שלי חשופים בפנייך ואתה יודע לקרוא מה עובר בתוכם.
איך? אני כל כך בנאלית וצפוייה? כמו כל מי שהייתה לפני? כמו טקסטים בספרים? פלקטית? אני לא?
זה אתה? איך?
אתה בעדי. אני מאמינה לזה. זה גומר אותי רק כי אני לא מצליחה להבין איך זה? איך זה שאדם שבקושי מכיר אותי (או שלא) בכלל בעדי ככה? זה אתה? ככה אתה עם כולן? האינטואיציה שלי, זו שאמרת לי תמיד להקשיב לה, אומרת לי שלא. שזה משהו בי שמעורר את זה בך. זה מפחיד. גם אותך?
איך זה שאתה לא רוצה ממני כלום? ממתי עומד מולי גבר שלא רואה בי חור לזיין מכל כיוון? שלא רוצה לקחת את מה שאני כל כך רוצה לתת? את מה שיש לי לתת. לפעמים נדמה לי שזה כל מה שיש לי לתת, ולא שום דבר אחר. העיניים שלך אומרות לי אחרת.
ביקשתי שתחבק אותי, ותרקוד איתי. רציתי כל כך שתכאיב לי. ששוב יהיה לי ישבן כחול-סגול-שחור-אדום וכואב-נעים-כל-כך. לא הייתי מסוגלת לבקש את זה. אמרת בלי שיפוט, אמרת בלי כעס. ובכל זאת, ביקשתי בשבילך. גם בשבילי. אולי אלמד ממך איך להנות גם ממה שלא כואב. או משפיל.
חיבה. למה היא עושה לי לבכות? למה אני מנסה לברוח ממנה?
אתה אומר לי שזה תהליך ארוך וכואב וקשה ובעל תהפוכות ומהמורות רבות. אתה אומר לי את כל זה וכל מה שאני רוצה שתגיד זה שאתה איתי, לאורך כל הדרך הזו שלקחת אותי אליה. שאת השביל הזה, ששנינו רוצים שאצעד בו, תעזור להאיר עבורי. כי פתאום אני כל כך אבודה.
אני מבקשת ממנו שילטף אותי. מעולם לא ביקשתי. תמיד רציתי שיכאיב. שימשוך בשערות. פתאום כשהוא מזיין אותי מאחור, ואני אוהבת את זה ככה, זה מרגיש לי כל כך זר ומנוכר. "מגיע לך" מהדהד לי בראש. "מגיע לך טוב". הוא מלטף ומזיין ומגמיר אותי.אבל בסופו של דבר אני לא מצליחה לגמור בלי זה. בלי שימשוך לי חזק בשערות של העורף. בלי לדמיין בראש גברים מגעילים מזיינים אותי מאחור במועדון וצוחקים תוך כדי. רק זה משחרר אותה,את האורגזמה הארורה. למה??? למה אתה לא רוצה לזיין אותי? למה אני מנסה למצוא לזה סיבות ולא מניחה לזה? למה הדבר הראשון שאני מעלה זה כי אני שמנה מדי ואתה ממתין שארזה, ולכן אמרת שזה ייקח עוד הרבה זמן? בולשיט. לא היית ממשיך איתי אם זה באמת היה מפריע לך. נכון?
אז מה? תסביר לי?
אתה בעדי. כמה פעמים עוד אצטרך לכתוב את זה כדי שזה יפסיק להדהים אותי?
חשבתי שאמצא מישהו שיכאיב לי, שיכיר לי דברים חדשים.שיעורר בי נשכחות. שיקח אותי. פיזית, בעיקר. סובבת לי את כל המחשבה הזו. הפכת אותה על פיה. במקום זה אני מוצאת את עצמי מבקשת ממנו לא להביא גברים זרים לזיין אותי. הוא שואל אותי כמה פעמים אם באמת. אם אני באמת לא רוצה. אני רוצה לא לרצות. באמת.
הוא ייקח אותי עם הרצועה. כשהרצועה מחוברת לי לקולר אני בשמיים. אתה יודע את זה? כשאתה מושך אותי מהרצועה הלב שלי טס. אני מחוברת אליך. אני מחוברת אליו. כשזה מול אחרים, אני עפה. אני שלו. תראו. תמותו.
ניסיתי להסביר למה כל כך קשה לי לשחרר. שזה בא ממקום של חוסר ברירה, ולא ממקום של כוח. הוא לא הבין, או שהוא לא רוצה להבין. כי אם הוא יבין את זה הוא יצטרך להפסיק עד שאמצא את המקום הזה. זה עם הביטחון והכוח. ואני רואה לו בעיניים שהוא לא מאמין שזה יקרה. שהוא רואה לי בעיניים שאני לא מאמינה שזה יקרה, אפילו שאני מאוד רוצה.
העיניים הכחולות שלך אומרות לי שזה תהליך ארוך. וזה יקרה. אני מאמינה לך. אין לי מושג למה. לא יודעת איך. אני מאמינה לך. כל כך רוצה שזה יהיה נכון.
אם אפשר לדמיין את זה, זה יכול להתגשם. אני מדמיינת אותי, כמה קילוגרמים פחות, בטחון עצמי בשמיים, לבושה הכי יפה בעולם, בשיער פרוע ועקבים גבוהים. דקיקים כאלה. של כוסיות. אני רואה אותי, בחיי. אתה יודע מה מצחיק? אני רואה אותי ככה, חליפת ויניל צמודה, ציצים בולטים ושוט ביד! אני! מאיפה זה בא לי?
אתה בעדי. מתי גם אני אהיה בפינה שלי?
