20:40
היי
תכתבי לי איך את הולכת לביים את יום רביעי כאילו מותר לך הכל. כאילו יהיה לך אומץ להכל. בדימיון שלך, אם היתה לך שליטה מוחלטת בכולם, מה היה קורה. עופי על עצמך. רחוק.
23:13
אני לא יודעת אם אני מסוגלת לזה.
אני מנסה להתחמק מלחשוב על זה.
אז ממש לתכנן? זה קשה לי.
כל הקונספט של הערב קשה לי.
כל ההתמודדויות הללו, בבת אחת.
פתאום מרגישה שזה גדול עלי.
שזה יותר מדי בשבילי.
אולי אני עדיין לא מוכנה לזה?
אהיה אי פעם?
לא יודעת.
אכתוב לך מחר, אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית.
עובר עלי ערב מחורבן.
לילה טוב
למחרת, 18:06
ערב מחורבן, יום מחורבן.
היה לי התקף פניקה. כזה של ממש. מהסרטים. מזל שהייתי לבד (בחדר) כי אם היה לידי מישהו עוד היו מזמינים לי אמבולנס.
לא נשמתי, היתה לי סחרחורת ועקצוצים וכוכבים.
שכבתי וניתקתי הכל. הרגעתי את עצמי.
לבד.
בלי כדורים.
בלי לדבר עם אפחד.
בלי לבקש עזרה.
לבד.
והצלחתי :)
אחר כך, כששטפתי פנים, נזכרתי איך לקחת אותי ביד בבית שלך למקלחת, לשטוף פנים (ולרגע חשבתי שהולכים למקום אחר, והלב שלי ניתר). הסתכלתי עלי וניסיתי להזכיר לעצמי שאני שווה. שמגיע לי טוב. קצת הצלחתי גם.
אחרי שהוצאתי את הקציצות מהתנור (עוד כמה דקות וזה היה יבש, עוד כמה יותר דקות וזה היה פחמים) ואכלתי (בכמות המותרת) נרגעתי קצת. הצלחתי להסדיר נשימה. נזכרתי שהבטחתי לכתוב.
הדלקתי חימום בבית והתיישבתי מול המחשב, עם פוך. קר לי. נורא. מבפנים. לא נראה לי שזה משנה מה אלבש (2 מכנסיים, גופיית פלנל עבה, סוודר וסווטשירט עבה עם פרווה בפנים) ובמה אכסה אותי, עדיין יהיה לי קר.
(גם אתה שם לב כמה אני מתחמקת מלכתוב מה שביקשת שאכתוב?)
הייתי אצל שרה היום. ד"ר שרה, הפסיכולוגית. סיפרתי לך שהיא גם סקסולוגית? זה מאוד עוזר, לפעמים. סיפרתי לה עלייך. ישר, בלי לברוח. ישבתי על קצה הכיסא (תמיד אני ככה, אצלה. לא יודעת אם זה כי לא נוח לי בכיסא הזה עם הזוית הנוראית שלו, או שזה כי תמיד אני בכוננות בריחה. לא שאי פעם באמת ברחתי, ממנה או בכלל) ודיברתי. ניסיתי להסביר לה בלי שאבין בעצמי, וזה לא פשוט בכלל.
היו לה המון שאלות, וחששות, וחוסר הבנה. לך תסביר לונילית למה אפילו שאין סקס, זה טוב לי. היא לא הצליחה להבין. בהתחלה הסברתי שאתה לא שוכב איתי. היא שאלה אם אתה מתפשט 😄 אמרתי שלא, אז היא העירה הערה על זה שאולי בכלל אתה לא מגיע לזקפה. חייכתי מאוזן לאוזן ואמרתי שכן. "איך את יודעת?". היה שווה לראות את המבט שלה, בחיי. "ראיתי. הרגשתי." הסברתי לה. נראה לי שזה הרגיע אותה קצת. לא מבינה מה זה כל כך חשוב לה, אבל מסתבר שכן... היא היתה בטוחה שאני כן גומרת, איכשהו, כי אחרת מה זה שווה לי. זה היה מתיש, להסביר כל כך הרבה.
היא דואגת שאתאהב בך. היא לא היחידה.
היא שאלה אם לא חסר לי. הרי כל הרעיון היה לקבל מה שאני לא מקבלת ממנו. וזה לא מה שחשבתי שיהיה. או שרציתי שיהיה. אמרתי שחסר לי. אפילו מאוד. אבל שאני מקבלת הרבה, שאני מאמינה לך שאתה רוצה להיטיב איתי, ושחסר לי. בייחוד עכשיו, עם ים הזמן והאופק הרחוק. בייחוד עם כל הדברים האחרים שקורים. ו
קורים. ולא קורים.
וזה כל כך מבלבל לי.
הוא רצה לבטל את מחר. את מ. אמרתי לו שזה בכלל בשבילי. הוא חשב להיפגש עם איזו מישהי היום. קבע איתה והכל. בהתחלה אמרתי שבסדר. ואז קלטתי שזה יותר מדי בשבילי, היום ומחר ומחרתיים (סיפרתי לך על מחרתיים? אני לא בטוחה... המפגש פורום שהתנדבתי להדגמת הצלפות?). בעיקר המפגש עם המיועדת היום, וזה עם מ מחר.
אמרתי לו והוא ביטל את הערב.
אמרתי לו? בכיתי, כעסתי, השתלחתי, התפרצתי, ברחתי, התכווצתי.
בין כל אלה אמרתי שזה יותר מדי בשבילי.
שאני רוצה שנוותר על הכל (כולל עלייך).
שאני לא רוצה לסגת.
שכן. שלא.
נעה בתוך הלופ הזה מאז אתמול.
כן או לא?
הכל או כלום?
הוא אמר שזה לא הכל או כלום. שהוא מוכן לסגור הכל ושאני (ואתה) אמשיך. שאתה עושה לי טוב.
אבל אני לא מוכנה. כי זה ייצור כעסים, זה ירחיק, זה יחלחל ויקלקל. גם אצלי. גם אצלו.
הוא אמר שאם הייתי מקבלת ממך את כל מה שאני צריכה, אז אולי הייתי מדברת אחרת. יש בזה מן הצדק. אני לא באה אלייך בטענות או משהו. זו תקופה עמוסה ולחוצה וזה לחלוטין בסדר גמור. אבל יש לזה מחיר. אני מוכנה לשלם אותו 😄
ומחר? שיט, כתבתי כל כך הרבה ואף מילה על מחר...
מחר
היא תבוא. דפיקה בדלת. אני אבקש ממנה לשים כיסוי עיניים לפני שהיא נכנסת. נוביל אותה פנימה, נושיב על כיסא בחדר השינה שלנו (אין שם כיסא, אבל אדאג שיהיה). נדבר איתה. נשאל לשלומה. סתם שיחת חולין כזו. היא על הכיסא. אנחנו לידה, על המיטה.
אני אנשק אותו כשהיא תדבר. אחר כך אגש אליה ותוך כדי השיחה אתחיל להפשיט אותה. כשהיא יושבת. לאט לאט. נעליים. גרביונים. שמלה. חזייה. את התחתונים אשאיר לה. בין פריט לפריט נמשיך לדבר. מדי פעם אקום אליו. אנשק אותו. מדי פעם אגש אליה. אגע בה. בעדינות. ברפרוף. אפשק לה את הרגליים. הכי רחב שאפשר. ועוד קצת. ואז אשכח ממנה קצת. אתרכז בו. בי ובו. היא תשב שם, לידנו.
אולי נוציא שוט מהמזוודה. אבקש ממנו להצליף בי. לא בה. שתשמע אותי גונחת. אניח ידיים על הירכיים שלה, השיער ידגדג אותה והישבן יהיה מולו. הוא יצליף בי והיא תהיה שם, לשמוע ולא להרגיש. כשיהיה לי מספיק אחליף איתה מקום. הוא יצליף בה. אני אניח את ראשה בחיקי. אולי אלטף לפעמים. אולי אנשק. אולי אפילו אמשוך בשערה.
מתישהו אעביר אותה למיטה. בדרך התחתונים יוסרו. אשכיב אותה על הגב. אניח את היד שלו בין הרגליים שלה. אני יודעת שהיא אוהבת את זה ככה, עם האצבעות. היא אמרה לי. אבל רק לקצת.
מתישהו בתוך כל זה הוא בטח יתפשט. נראה לי שנתחשב בבקשה שלו ושתינו נלקק לו את הזין יחד. רק שהיא לא תראה מה היא עושה. אחרי זה היא תמצוץ לו לבד. אני אסתכל, אנשק אותו. אחר כך נתחלף. אני אמצוץ לו והיא תנשק אותו. ואז, אם היא לא תביע התנגדות (ואולי אפילו אם כן) היא תמצוץ גם לי. בזמן הזה הוא יכול לזיין אותה. או להצליף בה. אתן לו לבחור :)
או שאתן לה לבחור?
לה. זה יהיה יותר מעניין. מעניין מה היא תבחר. מה שזה לא יהיה, היא תקבל את ההיפך :) אם הוא יזיין אותה (כי היא תבחר הצלפות) אז אחרי שאמצה את הלשון שלה, הוא יצליף בי. אם היא תבחר זיון, הוא יצליף בה ואחרי שאמצה את הלשון שלה הוא יזיין אותי. אם זה מה שיהיה, אסיר לה את הכיסוי. שתראה אותו מזיין אותי.
נראה לי שזה יהיה הזמן המתאים להביא את שתינו לגמירה. אני ראשונה? שנייה? מה יהיה לי יותר נעים? אולי בו זמנית? אולי נתן לו קצת להחליט? כן. נראה לי שככה. ואז ננוח קצת. נשלח אותו להביא לנו לשתות.
נשלח אותה הביתה ואחרי המקלחת נישן כפיות.
הצלחתי לכתוב את זה. לחשוב את זה. בלי להיבהל, לברוח או לעצור.
😄
נשיקות
}{
