יש לי פצע ברגל. על שוק שמאל, מלפנים. לא משהו רציני. אין לי מושג איך הוא הגיע לשם. ממה נוצר. בכלל, אם הוא לא היה שורף לי במקלחת כשהמים הרותחים זלגו עליו, לא הייתי שמה לב שהוא קיים.
בזמן האחרון יש דברים שמופיעים לי בזוית העין. כמו תנועה כזו, שמושכת את המבט. כשהמבט זז לכיוון מתגלה שאין שם בעצם שום דבר. סתם הזיה. תעתוע.
הולך ונבנה בי תיסכול עמוק. לא מצליחה להבין מאיפה הוא מגיע, ולמה. הוא קיים ונוכח ומציק ומעיק ובשום אופן לא מצליחה להתנער ממנו. בימים האחרונים, אלו שמקדימים את "התקופה הזו של החודש" זה הופך בלתי נסבל. הכל יוצא לי מפרופורציות. הבכי על הסף ללא הרף. הדמעות מפתיעות. הגוש בגרון נשאר תקוע, רק הולך ומתגבר ונבנה. לא יודעת מה ימוסס אותו. בטח לא הבדידות הכפוייה הזו, שגורמת לי להרגיש דחויה ולא רצויה.
הכי קל יהיה למצוא אשמה חיצונית. הכי ברור לי שהדפק הוא אצלי. משהו במבנה האישיות שלי כזה דפוק שאני לא מסוגלת לשאת את עצמי לבדי. הידיעה שהמצב שונה ממה שמרגיש לי לא עוזרת לי להרגיש אחרת. מצד שני, סמס אחד יכול להמיס לפחות חלק מהתסכול הזה ולהחליק את הגוש עוד מילימטר במורד הגרון. שיחת הטלפון שיחררה הרבה מאוד דמעות. אבל המועקה נשארה. היתה לי תקופה פעם שבה ניתקתי עצמי מהעולם. לא היה לי בן זוג, גרתי אצל ההורים (אחרי שנה שגרתי בחוץ, במעונות, חזרתי לבית הורי לתקופה מסויימת. סיוט), רבתי עם החברה הכי טובה שלי,שאר החברות והחברים היו בקשרים רופפים. כל אחד בעיסוקיו וענייניו. אחרי כמה זמן של דכדוך הגעתי למסקנה שיש בעייה. שאם לא אלמד להסתדר עם עצמי לבד, לא אצליח ליצר קשרים נורמילם עם אחרים. ניתקתי הכל, שקעתי בעבודה. עבדתי כמו מטורפת, 16 שעות ביום. שחיתי כל יום שעה וחצי. במשך חצי שנה זה כל מה שעשיתי. לעבוד ולשחות. אחרי חצי שנה התחלתי ליצור שוב קשרים עם אנשים. לצאת. ללכת לחברות. להכיר בחורים. אחרי כמה חודשים הכרתי את שולץ, ומאז ועד היום אני איתו. 14 שנה ומשהו. החצי שנה הזו היתה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי למען עצמי. חיזקתי אותי. זה הלך לאיבוד, הקירבה שלי לעצמי. כל שנות הנישואים, הילדים, שחקו אותי. לפעמים בא לי פשוט לברוח מכל זה. בלי לארוז כלום, לעלות על מטוס לארץ רחוקה לבד. בלי טלפון או ספרים או כלום.
יצאתי היום מהבית בלי הנייד. הוא [הנייד] היה עסוק בלעדכן את עצמו אז לא רציתי להפריע לו. הגעתי, כהרגלי, מוקדם. כמה דקות של המתנה. בלי הנייד לשלוף. בלי לשלוח/לקרוא סמסים. בלי מיילים. בלי כלוב. בלי קנדי קראש. רק אני. לבד. אני והראש והמחשבות והדמעות והפצע ברגל. כנראה שצריך יותר מכמה דקות כאלה להחזיר את עצמי למסלול.
ואז השיר הזה, ריקוד קטן בסלון (הילדים בורחים לחדר כי הווליום עלה גבוה. אזכיר להם את זה עוד כמה שנים) ומתחיל להתגנב לו חיוך בזוית הפה.
הייתי בסופר אתמול. הלכתי בתזמון הכי לא טוב. רעבה, עייפה, מתוסכלת עם מגפיים שלחצו לי על האצבעות והמון המון אנשים. כמובן שגם שכחתי את הרשימה. לפחות את האוזניות לא שכחתי, אז הקופים הארקטיים ליוו אותי לכל פינה. זה נחמד, בעיקר כשאני יודעת שעוד אראה אותם בלייב, אפילו שלא הכי בקרוב. הסתובבתי לי שם בין כל המדפים מלאי הגירויים האלה. כל השדים המלחששים מהמדפים. EAT ME. בלי לשים לב היד נשלחה ושמה בעגלה חבילת שוקולד. חבילת וופלים מצופים בשוקולד מריר. עוגיות שוקולד צ'יפס. הן עשו איתי כברת דרך ארוכה. מלחששים לחשי פיתוי. מעפעפים בריסים הארוכים שלהם לעברי. הכנתי את עצמי למהלך ההריסה, לכיבוש הכללי על ידי יצר הרע. בת קול נאלמה הופיעה באחת. כמו הסנה הבוער ואינו מתכלה. כל המלחששים סולקו אחר כבוד. קישטה. לכו מפה. מי אתם חושבים שאתם, אלן דלון?!?
זה מככב בראש רשימת הדברים הטובים לאותו יום.
מה יופיע ברשימה הזו היום?
