איך אספר אותי?
קשה לקרוא אותי. גם לי קשה להבין אותי לרוב.
כבר שנים שאני בטיפול פסיכולוגי. המשפט השגור ביותר בפי בסשנים על הספה הוא "לא יודעת".
היא שואלת אותי שאלות, חופרת לי בחיים, ואני לא יודעת.
לא יודעת מה אני רוצה.
לא יודעת ממה אני מפחדת.
לא יודעת למה זה ככה.
לא יודעת.
זה מתיש. אותי בעיקר. כי אני רוצה לדעת. לא רק לדעת. רוצה לירצות.
גדלתי בבית ישראלי מטורף. אבא נכה צה"ל עם תסמונת פוסט טראומה. אמא בת לניצולי שואה, חולת סדר וניקיון עם קבעונות מטורפים. שניהם מתפרצים ללא התראה. אלימים. אנשים טובים עם כוונות טובות ודרך ממש לא טובה לגדל את הילדים.
אני הבכורה. זו שהאש מופנית אילה. האחים הקטנים לא חטפו. זה נעצר אצלי.
אני לא קורבן, לא מתבכיינת על זה. יכול להיות גרוע יותר. הרבה יותר.
אבל זה עיצב אותי. זה עשה אותי למי שאני - קשובה לחלוטין לסביבה, כדי לנסות להיטמע ברקע ולא להפריע כדי לא לחטוף. על חשבון הרצונות שלי. לא קיבלתי מעולם מתנה שממש רציתי. כי זה לא חשוב. ברביות זה לא חשוב. בובות לא צריך. ספרים וחוברות עבודה זה חשוב. ללמוד. לקרוא. להיות בשקט. מקסימום לצייר. אם כבר קונים, אז שיהיה משותף עם האח הקטן. לגו. פליימוביל.
הייתי ילדה שמשחקת בפיראטים, בוקרים ואינדיאנים.
הייתי הילדה עם השיער הקצר שתמיד לקח שנייה להחליט אם זו בת, או בן. מטפסת על עצים. תופסת לטאות. נפצעת כל שני וחמישי.
בבית - דממה תמידית. רק לא להעיר את המפלצות הישנות בתוך ההורים שלי.
למדתי לרצות (בפתח), להיות בלתי נראית.
לא לחשוב על מה שאני רוצה.
לוותר. להימחק. לכאוב.
מוכר?
גם כשעזבתי את הבית, בגיל 22, לקחתי איתי את הקווים האלה. תמיד מתחשבת בסביבה.
לא אעצור את הרכב במקום שיפריע, לא יחסום כמובן, רק יפריע. גם לא לשנייה. לא אעזוב את העגלה בסופר באמצע המעבר, תמיד צמודה לצד ואם אפשר לוודא שליד מצרכים פחות פופולריים. לא אשמע מוזיקה בווליום שיפריע לסובבים. לא אנער שטיח מלוכלך מהחלון. לא אשאיר אחרי סימנים שהייתי פה.
גם פנימה זה מופנה. לא משנה מה אני רוצה. משנה מה האחר רוצה.
זה תופס גם אם הוא רוצה לגעת בי ואני לא. אם חייכתי אליו, אם יצרתי אצלו ציפייה (לא באמת אפילו, מספיק שאני חושבת ככה) אני צריכה לעמוד מאחורי זה. גם אם לא נעים. גם אם לא טוב. גם אם לא רוצה. לשתוק. להדחיק. לבלוע בשקט.
המון שנים ככה הייתי. הדחקתי את עצמי עד דק. הוספתי על עצמי משקל מיותר כדי להעלים את עצמי עוד יותר, ובין היתר שלא ממש יוכלו להתעלם ממני. עד שאי אפשר היה יותר, והתחלתי טיפול.
התחלתי להכיר ברצונות ובצרכים שלי.
לחפש מה עושה לי טוב.
למדתי לגמור (בגיל 34, ועד היום זה לא ממש פשוט לי).
למדתי להכיר ביופי שלי (לדעת, לא להרגיש. לא הפנמתי את זה עדיין). ל
מדתי לפתח ציפיות (שבריריות, קטנות).
לפעמים זה מושך לצד אחד יותר מדי, ואז מאוד קשה לי לשחרר שליטה ולחזור אחורה.
לפעמים זה מאוזן יותר.
אני אישה של ניגודים.
כמו אינדיאנית עם כובע בוקרים (ונוצה) על ספינת פיראטים בלב ים.
