על הגב. ידיים מעל הראש. רגליים ב-90 מעלות. שרירי הבטן זועקים. ימין למטה, ידיים למעלה. ידיים אחורה, ימין עולה. שמאל למטה, ידיים למעלה. ידיים אחורה, שמאל עולה.
הגב צמוד למזרון האדום. נוטפת זיעה ומותירה סביב גופי קו מתאר לח.
הגוף פועל ללא מחשבה. תנועה אינסופית זורמת בקצב מוכר. אחיד. חדר שלם של גופות פועמים באחדות כמעט קומוניסטית. המוח משוחרר, מתרוצץ מצד לצד.
מסתכל לאחור, אבל לא רחוק במיוחד. נוטל זכרון מיותר ולוקח אותו יד ביד אל המדפים הארוכים בספריית הזכרונות. כל הדרך שואל שאלות כדי לדעת באיזו שורה לעצור. על איזה מדף להניח. בין אילו זכרונות לתחוב. כשמגיעים לשורה מרים אותו בידיים, מקפל ומהדק ודוחק בין שאר הזכרונות של נסיונות הסרק. המדף עמוס. דחוס. כמה זכרונות מחליקים בדממה אל הרצפה, מנסים לפחות את קיפוליהם, לפרוס כנפיים ולהתעופף בין השורות. למצוא מדף חדש לנחות בו, ברווחה. הם נאספים במהרה, קיפוליהם מהודקים מחדש. מסודרים מחדש על המדף, צמודים וצפופים יחדיו, מפנים מקום לעוד זכרון.
חוזר אל נקודת ההתחלה. עוד זיכרון פוסע יד ביד. הפעם הצעדים מובילים לערמת מגירות גבוהה. מטפסים על סולם. עולים גבוה גבוה, עשרים שנה לאחור, לפחות. המגירה חורקת כשהיא נפתחת. חלקים שנשרו מהזכרון נמשכים אליו כמו סיכות אל מגנט. נצמדים בגיבוב חסר סדר. חוד אחד לכאן, אחר דוקר במקום אחר. המגירה לא נסגרת ככה, כמה חזק שלא תטרק. ביד מדממת מסדר כל סיכה למקומה, נועץ ומיישר. המגירה מחליקה מלמקומה.
חוזר אל נקודת ההתחלה. שורת הזכרונות אינסופית כמו שורות המדפים. זכרונות שנמלטו ממקומם, כאלה שנפלו כשהגיע אחד חדש. זכרונות של ארועים שטרם התרחשו. כולם ממתינים בשורה בלתי מסודרת לאחוז בידו. למצוא להם מקום ולהימלט ממנו, חוזר חלילה.
המנגינה מסתיימת. הגוף חוזר לתפוס פיקוד. עבודת סידור הזכרונות ממשיכה, בעוד הגוף והמחשבה מאחדים כוחות לברוא חדשים, לבנות מדפים, להרכיב מגרות. בדממה.