התיק הכחול שוכב בערימת הבלגן שעל ריצפת החדר שלנו כבר כמה ימים. הרוכסן שלו מעט פתוח, הידית השחורה של הספנקר מציצה החוצה. מזכירה. אני זורקת עליו חולצה, שישתוק.
ערימת הבלגן הולכת וגדלה. כבר קשה להגיע לצד שלי של המיטה. אבל אני לא מספיק עצבנית או מתוסכלת בכדי לסדר. מוסיפה חזייה וגרביים לערימה. רק אחת הרצועות של התיק נראית עכשיו. הוא כבר למד לחכות בשקט.
אמנם אני אלרגית לחתולים (ולכלבים. גם לחתולות ולכלבות...) אבל יש לי מן נטייה שכזו, ליפול על הרגליים. אמרה לי חברה יקרה שהיא מקנאה ביכולת הזו. אל תקנאי, יקירה, זה רק למראית עין. הרגליים כושלות והבטן אומרת את שלה. תשאלי את כל המצות עם שוקולד שנכנסו אליה (ואני בכלל שונאת מצות. ממש). אך החיפוש אחר שותף לסטייה שיעשה טוב לנפשי וגופי תובע את שלו. לא מניח לי להדחיק את הג'יני המפלצתי שהולך ותופס נפח מאכזבה לכישלון לכאב לב חדש.
מחדשת פרופיל. מנקה הודעות. מסדרת מילים. שולחת. מקבלת. כמה מהם נחמדים, נעימים. מושכים. אחד או שניים או שלושה. די, זה כבר נהיה יותר מדי. מחליפים תמונות. מחמאות? לפעמים. אחד מהם אומר שהוא לא חושב שימשך לגוף שלי. הכנות מוערכת, באמת. גם אני אמרתי, יותר מפעם אחת "לא לטעמי". זה לא נעים לי. אני קוראת את המייל במיטה, מסתובבת לצד השני. לא נרדמת.
אחרי עוד צמד מצות עם ערימה גדולה של שוקולד למריחה אני מחליטה לעצור. באמת, כל המחמאות שאחרים מרעיפים ודווקא המילים העדינות שלו חורצות בך נתיבי דמעות חדשים?
מפעילה מכונת כביסה, ועוד אחת אחריה. מסדרת את הדלפק. מסדרת את הסלסלה עם כל הג'אנק שהורדנו מהדלפק בערב החג שממתינה לי על הריצפה ליד המיטה, בחדר. מסדרת את כל הערימות של הבגדים. מתחת לכולן מתגלה התיק הכחול.
כשהחדר מסודר אני מושכת את המזוודה האדומה החוצה. מעבירה אל התיק את הציוד שנטלתי עמי בפעם האחרונה שיצאתי מהבית. בין היתר אני מוצאת בו גרבייונים, חזייה ותחתונים שנתחבו אליו בחופזה. אפליו לא רציתי להתלבש כמו שצריך. רק רציתי הביתה.
אף פעם, מעולם, בכל חיי, לא קמתי והלכתי. לא בנימוס ולא ככה. מעולם. אין לי מושג מה קרה שם פתאום. לא בדיוק. הכל היה נעים וטוב, כואב כמעט כמו שאני אוהבת (ולרגעים בדיוק). פתאום התחילה לנקר בי תחושה מוזרה. היא הלכה וצמחה על אף שניסיתי להשתיק אותה. פתאום קלטתי מה אני עושה. אני משתיקה אותי. ופתאום זה נחת עלי, בבת אחת.
די.
הלכתי. לבשתי את השמלה, בלי כלום, ארזתי מהר הכל ונעלמתי אל תוך הלילה. ממלמלת התנצלות, מבוהלת מהאומץ שנחת עלי בלי להודיע. המומה מהיכולת החדשה. נסעתי הביתה, חצי בוכה חצי ממלמלת לעצמי "לא מאמינה שעשיתי את זה" "זה לא מגיע לו". כשהגעתי לחנייה כבר הייתי גאה בי. הלכתי. גם אם זה לא נעשה בצורה נעימה, שמרתי עלי. דאגתי לי. הלכתי.
בתחתית התיק אני מוצאת גרב אחת שחורה, בודדה. השנייה בוודאי עדיין שוכבת מתחת לשולחן אצלך בסלון.
The future is coning on
