הוא שאל אותי אם מישהו ניצל פעם את החולשה שלי. את העובדה שאני מרצה, מתיישרת באופן בלתי מודע לציפיות ממני, לא יודעת לעצור כשלא טוב לי.
אמרתי שכן.
יותר מפעם אחת.
לא חושבת שאצליח לספר על כולן. יש כל כך הרבה. זה נורא מבלבל להתבגר ככה. לרצות שמישהו יאהב אותך ולהבין שכל מה שהוא אמר זה כדי שיוכל לגעת בך. בגוף שלך. לא כי את מוצאת חן בעיניו.
מגיל צעיר אני שוחה. הבריכה הקרובה אלינו היתה ב"בית החייל". היה לי מנוי שם בכל קיץ, היות ולא היתה שם בריכה מחוממת. מגיל 13 בערך הייתי הולכת לבד. בכל יום. שוחה. לפעמים חברות היו באות, בעיקר בחופש הגדול כמובן. כמו כל ילדה בגיל הזה נדלקתי על המציל. מקס. חתיך. איך לא? 😄 הוא היה אחרי צבא, ולא ממש שם עלי. כמו שצריך. אבל את זה אני אומרת בראייה של היום. אז קינאתי מאוד בחיילות שהוא היה מדבר ומפלרטט איתן. הוא תמיד היה נחמד אלי, מחייך. מדבר. סופר לי בריכות. אבל אני רציתי אחרת. כשחייל אחד ניסה להתחיל איתי בבריכה ומקס הזהיר אותי פירשתי את זה כקנאה אז החלטתי לנסות לעורר את הקנאה יותר, והמשכתי להענות לחיזורים של החייל. מהר מדי זה הפך לאגרסיבי. הוא, החייל, היה "כולא" אותי בפינה של הבריכה ולא נותן לי לזוז עד שלא אנשק אותו. היה מחמיא לי על השפתיים היפות שלי. על השיער. בואי איתי לחדר. בואי תתקלחי אצלי. תהיה לך פרטיות. בואי נצא בערב. יש לך חזה מדהים - את יודעת. רואים שהוא עוד יהיה גדול. נעים להחזיק אותו. להכניס לפה. את רכה, נעימה. למה את בוכה? תבואי גם מחר. בכיתי כל הלילה. לא באתי מחר. הרגשתי מחוללת. הפסקתי לשחות באותו קיץ. השם שלו עדיין עושה לי רע. מאיר.
הייתי תמיד פעילה חברתית. ביליתי שעות בחוץ, כי הבית היה סיוט. תנועות נוער, חוגי סיור, מגמת תאטרון, שיעורי גיטרה. הכרתי הרבה אנשים. היתה פעם הופעה של משינה באחד המועדונים. נתנו לי למכור כרטיסים, כך שאם אגיע למכסה מסויימת אקבל כרטיס חינם. גם ל"רוק עצמאות" היה לי הסדר כזה. מכרתי מספיק כרטיסים. הגעתי להופעה. היינו שם חבורה שלמה, כל הלילה. היה בחור בשם שי, מאחת הכיתות המקבילות (ט'). הוא נעמד מאחורי באחת ההופעות. שם ידיים על המותניים שלי. היה חושך, והיה לי נעים. חשבתי שמצאתי חן בעיניו. אף פעם לא היה לי חבר או מישהו שאהב אותי. נורא רציתי להרגיש מה זה. איך זה כשמישהו אוהב אותך. בבית לא קיבלתי אהבה, לא רכה או מחבקת. הידיים שלו עלו מהמותניים לכיוון החזה. לתוך החזייה. למטה, על הישבן. אם ההופעה לא היתה נגמרת הוא היה מכניס לי אותן גם לכוס. אבל היא נגמרה, הוא נעלם. לא אמר לי יותר מילה. בחיים. לפני שנה הוא ביקש ממני חברות בפייסבוק. לדעתי הוא לא זוכר מזה כלום. אני נשאתי את העלבון שנים אחר כך.
אלו מקרים קטנים. שוליים. על ה"גדולים" יותר קשה לי נורא לספר. כתבתי על זה פעם. על האונס השני שעברתי. יש לי את הטקסט, הוא היה פעם בפוסט. אולי אעלה אותו מן האוב בהזדמנות.
זה היה השני. הראשון היה בגיל 15, בפסטיבל ערד. אחרי זה היה גבר מבוגר, בן 35, כשהייתי בת 16, אולי קצת פחות. הוא לא חדר אלי, אבל ביצע בי מין אורלי בלי שארצה. לא מצצתי לו, כי לא יכולתי להפסיק לבכות. הוא לא השתמש בכוח כדי לרתק אותי למיטה. הוא לא היה צריך. אף אחד מהם לא נדרש לזה. הספיק העובדה שהם רצו. שהם ציפו לזה ממני. זה הספיק כדי שאקפא, שאעלם מתוכי ואפקיר את עצמי בידיים שלהם.
לקראת גיל 17 הכרתי מישהו בן 23. שומר באיזה בית ספר. לא גאון. לא משהו בכלל, אבל טוב לב. היינו חברים עד אחרי הצבא. שבוע אחרי שהשתחררתי נפרדתי ממנו. בשנים שהייתי איתו הייתי מוגנת מגברים אחרים. יכולתי לומר שיש לי חבר, היה לי תירוץ לא לאפשר להתקרב אלי. לגעת בי. לא היה לי טוב איתו מהרבה בחינות. אבל כנראה שזה הספיק לי, וגם יכולתי להיות רעה אליו, לכעוס. להתפרץ. הוא היה תמיד רודף אחרי, מרגיע אותי. הוא היה הראשון שאהב אותי ללא תנאי. אבל אז לא ידעתי לאהוב.
אחרי שנפרדתי ממנו ועד שהכרתי את מי שהיום הוא בעלי עברו 3 שנים בערך. הספקתי לקיים יחסי מין עם הרבה מאוד בדרך. הרוב סתמיים. חלק היו בתוך מערכות יחסים קצרות. חלק יחסי יזיזות מתמשכים. אף פעם לא גמרתי. לא ידעתי בכלל למה לצפות. גם לא כשעשיתי ביד. רק רציתי להרגיש נחשקת. נאהבת. רצוייה.
כואב לי לכתוב את זה אז אפסיק עכשיו.
