גם אותם, בין שלל להקות נהדרות אחרות, תהיה לי הזכות לראות על הבמה בקיץ הקרוב
נכתב לפני חודשיים, בקירוב. ממש לא אופייני למצבי הנוכחי. רק תזכורת.
שיכורה
לא לגמרי. עדיין לא. עוד מעט. כוס היין הגדולה הראשונה תכף נגמרת. בוודאי אמזוג לעצמי עוד אחת מייד כשזה יקרה. שתיים שלוש לגימות.
יושבת לבד במרפסת. אני, היין והמוזיקה של פרנז פרדיננד. באוזניות. פול ווליום.
הלוואי שלא הייתי לבד. אבל זה מה יש.
לבד.
כן. הוא לא בא אלי. אני כ"כ כועסת שאני לא מסוגלת לבקש שיבוא. הייתי רוצה. הוא לא. אובייסלי. נשארתי לבד.
מגעיל לי. נורא. מעבר לרע, או לא טוב. מגעיל. מאסתי.
ברצינות. מיציתי. די. אולי די באמת?
אולי הגיע הזמן להשלים עם זה? טוב לא יהיה לי. לא ליותר מכמה שעות.
אולי באמת לא מגיע לי? אחרת איך אפשר להסביר את זה? לא מגיע. לא יגיע. לא אגיע. בכלל. אף פעם. This is as good as it gets.
לא?
כוס שנייה. נדיבה הרבה פחות. הראש כבר מסתובב. נחמד להיות במדפסת עם ראש מסתובב. מזל שעשינו הגבהה למעקה. אז מה אם אני בכלל יושבת? אם הייתי קצב? קמה...
איפה הייתי? אז מה אם ביקשתי שסופי השבוע יהיו נקיים מה"אחרים". אז? מי אני בכלל שאבקש? אני אכתיב? אני אחליט? זין. אני אפס. אין מה לקחת אותי בחשבון. אוויר.
לא?
כוס 3.
נדיבה קצת יותר.
הוא בא.
