"בפעם הבאה - תבואי בנעלי עקב"
הוא לא מציע או מבקש. די ברור שזו הוראה. היא נחקקת אצלי עמוק בפנים. עם כל המיני תהפוכות בין המפגש הזה לזה שבא אחריו - הופעתי בנעלי עקב. עקב גבוה, דק (יחסית אלי), אלגנטי ולא נוח בעליל. ממש ממש לא. זה לא כל כך נורא, בהתחשב שעד הכניסה למעלית הסתובבתי בנעליים נוחות הרבה יותר.
הוא (עדיין לא מצאתי כינוי הולם, תצטרכו להסתפק ב"הוא" לעת עתה) קצת כועס (או שהוא עושה את עצמו) על זה שהעזתי להתלונן שלא כאב לי כלום אחרי הפגישה הקודמת. אני מחייכת לעצמי, וסופגת בהנאה צרופה כל הצלפה. הוא חזק, אפילו מאוד. מה מאוד - הבחור הרים אותי באויר (באוויר, לגמרי, ברצינות. אותי!) בפגשיה הראשונה. הפעם, אם תרשו לי להקדים את המאוחר, כשכשלתי על העקבים בדרך החוצה הוא תפס אותי והציל אותי מהטחת הראש בקיר שליד הדלת. ביד אחת. כבר אמרתי שהוא חזק? בואו נחזור חזרה לאחור.
על הבטן, על הריצפה. הוא כורך אותי סביב הרגליים שלו ומפליא בי מכותיו. צד אחד שלי מתגונן ומנסה להימלט, צד אחר שבי מתענג על כל אחת. הלוואי ויניחו הצדדים לויכוח בין עצמם. הרי במילא, הוא את שלו יעשה. היטב.
על הבטן, על הריצפה. "תסובבי את הראש לצד השני". שלא אראה אותן מגיעות. אני שומעת אותן עוד לפני שהן ניתחות בי. הוא סובב סביבי ופתאום אני כמו מרחפת, נמשכת מרגלי למקום אחר. כמו איש מערות הגורר את טרפו. תענוג, כבר אמרתי לכן?
"תנעלי את הנעליים"
מסדר אותי כמו בובה לתנוחה המתאימה וחודר אלי מאחור.
"עכשיו את מבינה בשביל מה העקבים? ככה אני לא צריך להתכופף"
תענוג.
כבר לא כואב כלום. שוב. אפשר חיזוק?
