חוזרת הביתה ברגל. הצעדים מתואמים בדיוק למקצב. רוקדת לעצמי עם הידיים והראש, תוך כדי צעידה בחום המתיש הזה.
לא מותשת. רחוק מכך שנות אור.
רוקדת לעצמי גם מבפנים. מחייכת, מכל הכיוונים.
איזה שבוע נפלא.
שבוע יומולדת שנחתם אמש בהופעה מצויינת.
הגענו מוקדם. זאת אומרת בישראלית מצויה - בזמן. רק שהשערים נותרו חתומים. באופן בלתי ישראלי בעליל עמדו אנשים בשורות ישרות זה אחרי זה אחרי זו והמתינו בסבלנות הולכת ופוחתת לשערים שיפערו ויבלעו את כולנו לערב מוסיקלי סוחף.
מצאנו פינה וישבנו בצל. מתבוננת מתמוגגת באנשים ההולכים ונאספים. אנשים, נשים וכל שלל האפשרויות שבדרך.
כאלה שכנראה השקיעו את כל ממונם בכרטיס במקום במכנסיים חדשים ובאו עם חור בתור מכנס, חור עם כיסים וחגורה.
כאלה שמפרנסים מצויין את הקעקועקיה השכונתית שלהם ועיטרו את גופם במיטב המוטיבים הידועים לאדם. מעוגת גבינה עם קצפת ועד זאב המילל אל הירח. מטרייבל קלטי ועד מנדלה בשלל צבעים. גם הם כנראה כל כך השקיעו בקעקועים ובכרטיס שגם להם הכסף לבגדים נגמר. רק למרבה מזלם החורים מתואמים היטב עם הקעקועים, כך שאפשר להבין כי אינם דלפונים אלא בעלי סדרי עדיפויות שונים.
גם היפסטרים ורוקרים ועוד כהנה וכהנה אנשים שכל מטרתם בחיים היא להיות ולהראות מיוחד, כל כך מיוחד, שכאשר מקבצים את כולם יחד הם פשוט נראים אותו דבר. וזה קצת עצוב, בשבילם. כי אני נראית אתו דבר כמו כולם, לא רואים מהבחוץ שלי כמה אני מיוחדת. וזה כנראה ממש מיוחד. בעיקר שם.
כל האנשים המיוחדים האלה העלו רעיון מאוד מקורי והלכו להשקיע את מעט הפרוטות שנותרו בידם בבקבוקי בירה או וודקה בפיצוציה הקרובה. כולם ישבו (או עמדו) עם שקיות צהובות מלאות כל טוב והרוו צמאונם. עד שג'ינג'י אחד החליט שהם נהנו מספיק והתחיל, יחד עם חבריו באפור, לשפוך את האלכוהול של כולם אל הצמחייה מסביב. לו הייתי עורב, הייתי ממתינה לגדיד התמרים הקרוב, הן בוודאי תצאנה מיוחדת ומשכרות.
עברנו בידוק אחר בידוק אחר בידוק. לא חושבת שראש הממשלה הגיע לתת בראש, אבל ככה זה הרגיש. בשער האחרון השומרת חיטטה בתיק ושלפה את בקבוק המים הקרים שלי. היא אמרה שאסור, אלא אם אני בהריון ואז מותר. אחרי הפאניקה הפנימית המוסתרת היטב למשמע הרעיון הבלתי נתפס של הריון נוסף הוצאתי בטן החוצה היטב ואמרתי שכן. למזלי התיישבנו רחוק ממנה, אז היא לא ראתה איזו אמא לא אחראית אני, וכמה אלכוהול הוזרם אל הבטן הכאילו הריונית שלי.
שמיכת פיקה על הדשא. הקהל הולך ונאסף. מתעבה ומצטופף. ואיכשהו אנשים מכבדים את השמיכה ולא דורכים עליה. או עלי. או על התיקים שלנו. זה החזיק מעמד יפה עד סוף החימום. אחר כך היה הרבה יותר מדי צפוף ואפילו אנחנו כבר דרכנו עם הנעליים על השמיכה.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשהייתי סטודנטית דלפונית עבדתי בנקיון בתי העשירון העליון. פרודיג'י היו פס הקול של העבודה. הייתי מביאה את הדיסקים שלהם איתי ומפריעה לכל השכנים היטב. פול ווליום, שיגבר על הרעש של שואב האבק, וישמע היטב גם כשמנקים את ריהוט הגינה שבחוץ.
כשהצלילים המוכרים היכו בעור התוף אתמול לא עלו בזכרוני מדפים מאובקים ואסלות מוכתמות. התמסרתי לקצב. הראש היה נקי מהכל. הרגליים קיפצו כמו הייתי איילה קלילה (ולא בהריון מדומה) והידיים נשלחו לכל עבר. ליטר בירה, כוס עראקשקוליות, שני טיולים לשרותים הכימיים, שלושה בחורים נאים שעשו לי עיניים (כחולות). מזל שפיתחתי כושר בשנה האחרונה. מזל גם ששמתי דיאודורנט. כי הרבה אנשים אחרים לא. וזה מצחיק לתחוב את האף לבית השחי של עצמך בשביל קצת אויר בלתי מצחין.
דאודורנט, אנשים. בחיית.
השתוללנו. נהננו. חזרנו הביתה מחוייכים. בלי קול ובלי שרירים תפוסים (לפחות אני).
ועם בקבוקון פיג'לינג אחד קטנטן שבכלל שכחתי שהיה לי בתיק.
אושר
היה לי ממנו השבוע במנות נאות
