***
"את נראית שמחה?!"
הוא כותב אלי כתגובה לתמונה ששלחתי, מחייכת מאוזן לאוזן, כשיצאתי לאימון בסוף השבוע.
האור הבוהק בחוץ סינוור אותי ולא ראיתי טוב במיוחד, אז קראתי את זה "איך את שמחה?!"
"איך? אני שמחה. טוב לי. ואני בדרך לאימון עם המדריך הסאדיסט, אז בכלל..."
"למה טוב לך?! אני עושה משהו לא טוב, כנראה"
"אתה נפלא. אני חושבת שאתה צוחק, אבל אני לא בטוחה"
"אני משתעשע בך, כן"
"זה עובד. זה ישר עושה לי מועקה בגרון ודמעות שמאיימות לרדת"
אני שמחה. כן. הרבה יותר ממה שאני מורגלת אליו. זה חדש ונפלא ומוזר ומפחיד.
מפחיד, כי זה חדש. כי אני לא רגילה לזה. לא מכירה אותי ככה כבר.
התחלתי לחייך אל החיים ואני מקבלת חיוכים בחזרה.
האיש הנפלא שלי, זה שנשא אותי לאישה אי שם בתחילת המאה, זה שמחבק אותי בכל לילה עד שאני נרדמת, זה שנושק לי בכל פעם שהוא או אני יוצאים מהבית, זה שהוא אב מדהים לילדנו והחבר הכי טוב שלי. האיש הזה, שחיי איתו ידעו מורדות ועליות, זה הכל בזכותו. הוא לא מבין את זה לדעתי, וכדאי להזכיר לו.
זה הוא שמאפשר לכל האושר הזה להתרחש. זה הוא שהכניס את השינוי הזה לזוגיות שלנו.
לפעמים זה צובט ומכאיב ומעמת עם כל הפחדים הגדולים ביותר. לפעמים זה משבלל אותנו, כל פעם אחד אחר מאיתנו, ומוריד מפלים של דמעות.
אנחנו לומדים. לומדים את עצמנו. את הפחדים שלנו. את הבטחון שלנו. את האהבה שלנו. את החברות שלנו.
לומדים, מתפתחים וגדלים.
ויש איש אחר. איש שהמילים הכניסו לחיים שלי. לפעמים הוא שואל אותי שאלות ואני לא שמה לב, ולא עונה עליהן. והן שאלות כל כך חשובות.
לא תמיד יש לי בכלל תשובות לתת.
ואיש המילים שלי ממתין בסבלנות.
הוא יודע לגעת בי, ולא רק במילים. לאט. ברוגע.
הוא לומד אותי ואני אותו.
זה פלא, איך הכל מסתדר ככה, פתאום. חלקים שנופלים למקום בפאזל שבכלל לא ידעתי שהרכבתי.
זה אושר.
אושר גדול.
כן, אני יודעת שפוסטים על אושר לא עושים לכם את זה.
הרבה יותר נעים לקרוא אומללות, היא גם נכתבת הרבה יותר טוב.
אז מה!
***המוזיקה לא מפילה מהכיסא אבל הקליפ - ככה בדיוק! ככה צריך לחלום. הכי בגדול שאפשר, כדי להגשים.
