כן. אוטוטו גם אותם נפגוש. על הבמה. זה מתקרב והולך ותכף נעוף לשם.
יוצאת מהבית לאימון והשמש חורכת לי את הכתפיים, אפילו שהתמרחתי היטב. מוזיקה באזניות והרגליים זזות בקצב, לוקחות אותי קדימה. צינור משוחרר משפריץ מים במהירות מסחררת, מזרקה מאולתרת שאיש לא מרתיע. טלפון למוקד. אם לא אני הנהר המאולתר יזרום לנצח.
נזהרת על הברכיים, והבהונות, גם.
+++++
נפלתי.
בפעם השנייה בשבועיים האחרונים. בקודמת, עם נעלי היומולדת הבלתי אנושיות, דפקתי את ברך ימין. הפעם, עם נעליים חדשות לגמרי שהחליטו תוך כדי צעידה על אספלט לוהט להתפרק ולהעיף אותי קדימה ללא כריות אויר, דפקתי את שמאל, ואת בהונות ימין.
הזדקנתי. כנראה אפילו מאוד.
פעם הייתי נופלת וקמה, ממשיכה כאילו כלום. אולי טיפה משפשפת את המכה, מנקה את הדם הניגר.
אתמול נפלתי ועולמי התערער. נלחצתי נורא, גם שולץ נבהל כהוגן. לקח לי מלא זמן להתרומם מהריצפה, להתאפס על עצמי, ללכת יחפה הלאה. אולי כי זו היתה חתיכת נפילה. אולי כי הגוף שלי רגיש יותר לכאבים מאז שהתחלתי עם הכדורים האלו (שיט, עכשיו נזכרתי ששכחתי לקחת אחד אתמול!)(להיזכר ששכחתי זה שוס. זה כמעט טוב כמו לזכור לשכוח). אולי כי הזדקנתי וכל דבר מרגיש אחרת.
+++++
צועדת לאט חזרה הביתה מהאימון. אחרי הסיבוב מגלה שהשיחה למוקד היתה יעילה וזרם המים נסגר, רק שאריות של רטיבות מסמנות את הנהר ששצף כאן לפני רגע. מחייכת לעצמי וצועדת קדימה.
+++++
קוראת שני ספרים במקביל. אם להודות על האמת, בעצם שלושה. אפילו ארבעה, אם נחשיב את ספר העיון שאני מצליחה לגייס את עצמי לקרוא בו עמוד או שניים ולחשוב הרבה יותר מזה. אבל השניים המרכזיים כרגע ("מצרפי המקרים" של יואב בלום ו"אניהו" של אתגר קרת, לאוהבי הפרטים) מהרהרים אותי כל אחד אחרת. גורמים לי להסתכל על החיים טיפטיפה אחרת. קצת.
+++++
למה התפרקה הנעל? מה קרה שם במפעל שייצר את נעל ימין כך שאחרי חצי שעה על הרגל, כשנועלים אותה לראשונה, היא תתפרק ותוריד אותי לרצפה משל היתה שולט אכזר? היא בטח יוצרה בסין, באיזה סווט-שופ. בטח מפעל נצלני עם ילדות סיניות קטנות כאלו שמחברות את חלקי הנעליים בסרט נע. בטח היתה שם איזו סינית קטנה כזאתי, איזו מינג או לינג או ג'ו-זו-מה, שהגיעה עייפה ולא מרוכזת לעבודה כי היא לא ישנה כל הלילה, כי היתה חייבת לברוח מהבית כשאבא שלה חזר שיכור מהעבודה. כשהוא חוזר שיכור הוא מרביץ לה והיא ידעה שזה יגיע, לא משנה כמה היא תנסה להיזהר, אז העדיפה לברוח. הוא, לי או מינג או ז'ינג, היה חייב לשתות כדי לשכוח כמה משפילה העבודה שלו, עם הבוס הזה, שמעולם לא מרים את הקול אבל משפיל במילים שמזעזעות את עולמו. כשהוא שותה הוא חוזר הביתה ונזכר כמה רצה בן, ונולדה לו בת קטנה, מיניאטורית, מינג או לינג או ג'ו-זו-מי, וכמה המבט שלה מזכיר לו שזו אשמתו ואיך הוא חייב להכאיב לה כדי שתפסיק להסתכל בכשלון שהוא ככה. אז היא ברחה ולא ישנה כל הלילה כי לא היה לה איפה לשים את הראש ונכנסה למפעל ראשונה והתחילה לעבוד בפס היצור ממש כשהמכונות התחילו לזוז ובהתחלה היא עמדה בקצב אבל העייפות התחילה לטפס לה במורד הגב וחזרה למעלה והעיניים נעצמו, נעל אחת התפספסה לה. היא לא מרחה עליה מספיק דבק. הנעל המשיכה הלאה בסרט הנע והיא ידעה שאם היא תספר למנהלת המשמרת היא תפטר אותה, המכשפה הארורה הזו. אז היא נשארה במקום והמשיכה כאילו כלום. והנעל הפרחונית הכתומה המשיכה הלאה, והרכיבו אותה כאילו כלום. וארזו אותה בתוך ניירות מרשרשים וסגרו בקופסה יפה, שהסתדרה בערימה עם עוד כמה קופסאות כמוה בדיוק, שהסתדרו יחד בארגז, שהסתדר עם עוד הרבה ארגזים כמוהו במכולה שהסתדרה עם עוד הרבה מכולות כמוה על אניית מסע שיצאה בדרכה לארץ הקודש. שם נפרדה המכולה מחברותיה, הארגז מחבריו ונשלח במשאית עם עוד כמה ארגזים מהמכולה וכמה ממכולות שכנות למרכז השילוח ושם פירקו את הארגז והוציאו את הקופסאות וסידרו אותן מחדש בארגז אחר עם קופסאות אחרות ושלחו אותם לכל קצוות הארץ. והקופסה הזו, עם הנעל חסרת הדבק שמינג או לינג לא הדביקה כי היתה עייפה בגלל שברחה כדי לא לחטוף מכות מאבא שלה, הנעל הזו חיכתה על המדף בחנות עד שבאתי אני, ומדדתי אותה, והיא מצאה חן בעיני ולקחתי אותה הביתה. והסרתי את המדבקות ממנה, ונעלתי אותה עם שמלה שחורה וסיכה שחורה והלכתי איתה לאכול ארוחת בוקר עם בעלי אהובי ובאמצע הדרך הדבק שהיה לא החזיק מעמד בלי הדבק החסר והיא התפרקה ואני קרסתי ושנינו נבהלנו נורא, ונהיה לי חור בברך והייתה צריכה ללכת לאכול ארוחת בוקר יחפה וכבר יומיים כואב לי ואני מדלגת על תרגילים באימון.
ובכלל, אף פעם לא ידעתי שאפשר ככה ללכת לאיבוד בתוך כף רגל.
אבל זה לסיפור לגמרי אחר.
