זה מתקרב והולך ומגיע. אפשר כבר ממש להרגיש את הזרמים באויר. הדרך עוד ארוכה. מונית, שני מטוסים, שלוש רכבות ומי יודע כמה צעדים עד אז. ארבעה ימים שלמים של מוזיקה שתעטוף אותנו, שלמים, בתוך ים של אנשים. נהיה טיפות בים, נזרום עם גלי המיתרים ונקפוץ לקצב הלבבות השזורים במחרוזת אחת, גדולה, של אהבה.
אחוזה.
אחרי ימים שלמים של נסיונות למצוא מילה, איש המילים מצא לי אותה. לפעמים הוא אומר לי אותי טוב יותר ממני, וזה מפתיע וקצת מפחיד ומערער.
עטופה, היתה המילה הכי טובה שהצלחתי למצוא לבד. ידעתי שהיא לא מספיקה. לא חיפשתי מילה אחת, בודדת. ניסיתי לבנות במילים את מסדרון הרגשות הארוך שלי. מילה אחר מילה הונחו בערמה מגובבת והרכיבו קיר ומשקוף ודלת. דלתות. מסדרון ארוך, לא אחיד, לא ישר, לא מסודר. זה המסדרון היחיד באויר, שהדלתות הקבועות בו מובילות לשום מקום. זה כל מה שאני מצליחה להעלות מתוכי. מסדרון של רגשות. דלתות משולטות. שלטים מאולתרים מודבקים בנייר דבק מתקלף. שלטי מתכת בחריטה אמנותית מיושרים בפלס. דלתות זכוכית חלבית עם מילים בהתזת חול. מילים. מילים.
כל הדלתות פתוחות.
כל הרגשות זולגים מהן, מתערבבים, משפריצים על המסדרון המחוספס, על הלבנים הבולטות, על לוחות העץ המחורצים.
מוצפת.
הוא אומר שזה כמו בצל, ואני מבינה שבניגוד לשימוש המקובל, הוא לא מתכוון שאני צריכה להתקלף אלא להתעבות. להוסיף שכבות נוספות ולהתרחב. תתרחבי הוא אומר לי וקוי הבסיס של קיר החדר מתחילים להצטייר לאור הירח. קוים דקיקים, חרוטים בקיין דק בחול היבש המכסה את הכל. וסוער מסביב. ואני יודעת שאפילו שרוחות הסערה הללו ינדידו את החולות ויערמו אותם מחדש הקוים שצוירו ישארו שם. כי הם עשויים מאור, אור של ירח שזורח ביום.
כוכב חדש.
כתבתי לו שזה קצת כמו לגלות כוכב אחר, שאין לי את אוצר המילים כדי לתאר את כל הדברים החדשים שבו.
מילים, ואותיות, ושפה חדשה לגמרי. שפה בלי מילים. שפה של רגשות מצויירים באור של ירח.
זו תערובת, זה סלט של רגשות ואנשים ותחושות ומקומות.
שאלתי אותו פעם מה אני. כי יש את האישה שלו, והאישה שהוא מכאיב לה.
הוא אמר לי שאני יהלום. לאט לאט. ואני, אני איטית בעצמי. ופחדנית. אבל אני חושבת שאני צריכה להבין טוב יותר, לתת מילה למקום. היא יכולה להיות מילה זמנית, כתובה בעפרון על דבקית המוצמדת לאויר. היא יכולה להיות מחרוזת של מילים שרק נלחשות ולא נרשמות בשום מקום.
אני זקוקה לה.
שאלתי למה אני, דווקא. ואפילו שהמוח של שנינו כבר היה עיסה בלתי מתפקדת איש המילים מצא אותן, אצלו, וכתב לי אותן ככה שאוכל להבין. הבנתי, ורוחות הסערה שכחו.
הוא לא שאל אותי למה הוא, דווקא. יש לו סבלנות, הוא מחכה לשאלות שלי, ולא שואל בעצמו.
כי המילים שלו מזיזות בתוכי מתווי בסיס של חדרים שכבר מזמן אבד עליהם הכלח.
זמן לזוז.
הצלחתם להבין? אני מקווה.
אדריכלית של מילים, כותבת בתוך מחילה.