המכונית לוקחת אותי אליו, אל איש המילים שלי (שלי, כן. אושר). בלי אפליקציית ניווט אפשר להקשיב למוסיקה בפול ווליום. פרל ג'אם מנעימים לי את הדרך. מזמן לא הקשבתי להם, בטח לא לישנים שלהם. להקה שגידלה אותי, ועוד דור שלם של צעירים ברחבי העולם. האלבום "TEN" חקוק, מילה במילה, אצלי בלב ובראש, כך גם השניים שבאו אחריו.
אדי ודר, עם הקול האלמותי, חורץ לי דמעות במייק אפ. שיר שקט, חזק, חובט. לא יכולה לעצום עיניים אבל רואה בעיני רוחי אותנו עומדים, עטופים בעשרות אלפי אוהבים אחרים, המוזיקה מרעידה לנו את הפופיק וכולם שרים יחד. זה תכף יקרה, אבל הצמרמורת מנערת אותי היטב כבר במכונית.
השיר מנוגן שוב. ושוב. ושוב. המילים נצעקות. על אף אווירת הנכאים של השיר אני מוצאת בו כוח, אופטימיות, תקווה. כי לא משנה מה, מה זה כבר משנה (פאראפראזה על "כל סוג של משו, זה משו" הגאוני של הקטנצ'יק שלנו, שהוא כבר לא כזה קטנצ'יק והיום היה היום האחרון שלו ever בגן).
אחרי שטיפסתי שלוש קומות על עקבים גבוהים במיוחד (בחיי שזה מרגיש כמו ללכת על קצות האצבעות) נעמדתי, מתנשמת מעט, מול הדלת. בפעם שעברה הוא אמר לי שאם לא אדפוק בדלת כמו שצריך הוא לא מכניס אותי. אני בוהה בדלת האטומה ומנסה להתייעץ איתה מה זה "כמו שצריך"? לא חלש, זה ברור. אבל כמה חזק? כמו "הלו, משטרה, תפתח" או כמו "איפתח אל באב" או יותר כמו מתרימים של האגודה-למען-המלחמה-בשקר-כלשהו?
פעמון. הו! אני גאון, לפעמים. פעמון. הידד!
הוא מחייך אלי, הבין את תרגיל ההתחמקות היטב. אני כל כך מרוצה מעצמי שאני מתחילה לצחקק כמו מפגרת. אחר כך הוא יבקש ממני לתקן והצחוק יעלם. הוא יחזור, בוורסיה היסטרית יותר, אחר כך.
הרבה אחר כך אני על הבטן, על הספה. הוא יושב עלי וכף הרגל שלו מולי.
אני נושמת דרכה, אותו. אותי. יש לה ריח של עוגת שוקולד, נשבעת לכם. אני מתמוגגת. בפעם שעברה היא הריחה כמו עוגת גבינה (קונדיטורייה בכף הרגל, כנראה).
אני אנשום אותי גם דרך הפופיק שלו (כשהוא לא יעצור לי את הנשימה) ואנסה להטמיע אותי בתוכו, בין הקיבה לריאות ולכבד. גם בין הרגליים. גם דרך השיער של אחורי הראש. אספוג אלי כל מולקולה אפשרית ממנו, אשא אותן איתי למחוזות רחוקים.
יש לי מקום.
אין לו מילה, או שם, או הגדרה.
אבל הוא קיים.
יכולה להסתכל קדימה, להרגיש אותו ממשיך לאחוז בי גם מעבר לסיבוב.
Werchter here we come
כמה זמן אצליח לעצור את הנשימה?
