תקשיבו לו, לשיר. למילים. תנו למוזיקה לקחת אתכם קצת.
היחיד שהדמיע אותי. הופעות חיות בכמות שלא ראיתי בכל חיי גם יחד (הגזמתי, אבל לא בהרבה), להקות שאני שומעת מעל 20 שנה כבר, והוא, לבד על הבמה עם הגיטרה והזקן, הוריד לי דמעות.
.
נסענו וטסנו ונסענו וטסנו חזרה. היה נפלא ומענג ומעניין וטעים ויפה וחם וגשום ויקר ומצחיק ועצוב וקל וקשה ואוהב והכל יחד.
מוזר לטייל בעולם אחר ולדעת שהילדים שלך במקלט, ישנים במקלט, צמודים לבית. מוזר לשבת על ספסל בפארק ולדעת שכל התכניות שהיו להם הלכו לעזאזל, שהמדינה שלך במלחמה, והשמש הצפונית היתה שוזפת אותך אותו הדבר בדיוק גם אם היה שקט.
.
זה לא קל, העולם החדש שלנו. אתמול, תוך כדי שיחה על הקשיים שלו בעקבות הקשר של איש המילים ושלי, הבנתי משהו מהותי.
הרצון שלנו, כל אחד מאיתנו בנפרד, שלא להרגיש שלשני (או לשנייה) יש קשר משמעותי עם מישהו אחר הוא לא הגיוני. זה לא יכול להתרחש, וברגע שנפסיק לנסות לכפות את זה, יהיה לנו יותר קל.
אני אפילו מפתיעה קצת את עצמי וממש רוצה שיהיה לו קשר משמעותי עם מישהי. לא כדי שאוכל להתמודד עם זה, או כי ככה יהיה לו יותר קל להתמודד עם מה שלי יש, אלא כי זה יעשה לו טוב. רק כי זה יעשה לו טוב, מהסוג שאני לא יכולה לעשות או לתת לו.
ובכלל, אני מפתיעה את עצמי המון, בזמן האחרון.
בעיקר כי לראשונה בחיי אני ממש רוצה פרחים :)