הפעם זה שיר המתיחות, בסוף האימון. השקה חדשה, של סט חדש לגמרי של תרגילים ואפילו קיבלנו חולצות מתנה.
שלושה אימונים, כמעט ברצף. כשאני הודפת את הבר עם המשקולות עליו, שוכבת על מדרגת האימון האפורה, אני מדמיינת שזה הקבר של הפדלאה שהייתי, פעם.
אני סוג של רוקדת לה על הקבר, נאבקת בבר הכבד ופולטת קולות של נצחון. נצחון שלי, גם אם המערכה עוד ארוכה והמלאכה רבה. מתחילה ללמוד סבלנות, גם פה.
בין תרגיל מתיש אחד למשנהו אני מפטפטת עם מתאמנת שמתמקמת תמיד לשמאלי, מסתירה לי קבוע את דמותי במראה הגדולה (שזה לא רע, בכלל). כשאנחנו מעמיסות עוד משקולות על הבר היא אומרת לי "רזית יופי, ממש הצטמקת" ואני מסתכלת עליה בחיוך רחב ושותקת. בראש אני מחשבת כמה בכלל ירדתי מאז שהתחלתי להתאמן איתה. בחודשים האחרונים אני תקועה במקום, כמעט לגמרי. מבחינת משקל לא זזה בכלל. אז זה מוזר לי, מה שהיא אמרה. אמרתי לה, שבכלל לא ירדתי במשקל והיא צחקה עלי, ממש מכל הלב. "מה שמשנה זה איך זה נראה, לא המספרים". כן. אפילו שאני מרגישה נפוחה מבפנים, כנראה שמבחוץ זה נראה אחרת.
גם האיש שלי, בעלי היקר, מחמיא לי המון לאחרונה. בעיקר על הרגליים. מאז הביקור בבלגיה הוא פיתח אובססיה קלה לרגליים (או שאולי תמיד היתה ולא שמתי לב). לכולן שם היו רגליים יפות, ארוכות ובהירות, נתונות בנעליים מסוגננות ובמכנסיים קצרים או חצאיות קצרות. שלא לדבר על המחלפות הזהובות שלראשן...
באחד האימונים עשינו תרגיל בטן בו הרגליים מונפות ישרות למעלה וכדור פיזיו קטן המונח מתחת לגב מגביה אותן אף יותר. אחרי שהתייצבתי והבטתי מעלה הייתי מבולבלת לרגע, כי אלו לא היו הרגליים שלי מעלי. לקח לי רגע להבין שאלו בעצם כן הרגליים שלי, הנה הצלקת על שוק ימין שתוכיח זאת.
גם איש המילים שלי אמר לי שרואים שרזיתי מהפעם האחרונה שנפגשנו, שבוע לפני כן. הוא יודע כמה אני נאבקת והוא עוזר לי במאבק הזה לא מעט.
עכשיו, כשהוא רחוק והתקשורת איתו ממועטת מאוד יחסית, אני נאבקת יותר. האכילה שלי מונעת ריגשית. אני אוכלת תיסכולים ועד שהקיבה לא מתפוצצת, לרוב משטויות וג'אנק, אני לא מצליחה לעצור. המאבק קשה שבעתיים כשעדיין לא אזרתי אומץ להסתובב בחוץ עם הילדים, ואנחנו בעיקר בבית כל הזמן. אני שונאת את המלחמה הזו, לגמרי. כן, גם אתם, ברור. לגמרי.
עליתי אליו במדרגות עם סל מלא קופסאות אוכל וידיים רועדות. ידעתי שזה יהיה קצר ושאצא חסרה, לא ידעתי כמה זה יהיה מתסכל. ברגע מסויים הוא אסף את הידיים שלי אל החזה שלו, מסמן לי שלא לזוז, ופשוט חיבק אותי. נדמה לי שבכיתי כמעט היטב כמו בפגישה שאחרי, כשהצליף בי כך שאפילו נשארו כמה סימנים אחר כך.
הגוף שלי השתנה. הוא לא מסתמן בקלות כמו פעם. לדעתי לשינוי באחוזי השומן יש אשמה בעניין. זה מתסכל, מאוד, כי אני אוהבת סימנים. מאוד. גם הוא. לא רק סימנים כחולים. גם פנינות של כאב שנשארות אחרי אני אוהבת מאוד ומתענגת עליהן עד שהן מתפוגגות. פעם, ולא כזה מזמן, אחרי כמה הצלפות הישבן שלי היה מכחיל ושומר על הצבע לכמה ימים טובים. עכשיו, חצי שעה אחרי כבר קשה להאמין שקרה משהו. ותהיו בטוחים שהעוצמה שבה איש המילים מצליף בי היא החזקה ביותר שספגתי, מעולם. וזה רק מתחזק והולך, מפעם לפעם.
שיניים. יש טבעת של שיניים על זרוע שמאל שלי. חתכים קטנים בעור, שהעלו ארוכה, עם משטח קטן של כאב מתחת. יש לו שיניים חדות במיוחד. כשהוא נושך אותי אני רק רוצה שזה יגמר, זה כל כך כואב ואי אפשר לזוז, אחרת חלקים ממני ישארו שם, בין שיניו, בלעדי. אבל אחר כך, ימים אחרי, אני זוכה להתרפק על הפנינות שנותרות במקום הזה וזה עונג שאני מנסה להזכיר לעצמי תוך כדי.
72 שעות או 72 בתולות?
רק שיהיו בשקט ולא יפריעו לנו לישון
